אלימות קיצונית בחברה הישראלית – "תופעה מפציעה"

מזמן לא התרגשתי אינטלקטואלית.

ואז פרופ׳ נאוה בן נון לויט, חוקרת מוח ותודעה, הגיעה ועשתה לי בום שכלי:

איך אוסף של פרטים נורמטיביים שמבקשים לחיות את חייהם בשקט ובשלווה נקלעים להיות חלק מחברה אלימה כל כך?

האם זה רק כי ה״הם״? ובאשמת ה״ההוא״?

כשחברה מידרדרת לאלימות, זה לא בגלל קומץ מטורפים. זה תהליך מפציע - כמו קשת בענן או פקק תנועה. רק שבמקום יופי, ההפצעה הזאת מולידה כאב.

מה גורם לתופעה מפציעה של אלימות קולקטיבית?

• קבוצה קטנה בעלת אידיאולוגיה אלימה

• מבנים חברתיים שמאפשרים לאלימות לצאת לפועל

• רוב גדול ודומם שלא עוצר את המהלך

• פסיביות של חלק מהציבור שמשדרת "אתם יכולים להמשיך"

• הנהגה משסה ומפלגת

אז מה האחריות שלנו?

לנטוש את הפאסיביות המנרמלת, לוותר על חשיבה דיכוטומית ולעשות את "המעשה הנכון".

פשוט? בכלל לא

אבל מספיק ששאלה חדשה תרחף מעלינו: מה התפקיד שלי? איך אוכל לתרום בחלקת אלוהיי הקטנה במניעת ההסלמה?

זה פרק לאנשים חושבים. אין בו תשובות קלות אבל יש בו הרבה שכל ובעיקר לב פתוח.

תפיצו. תגיבו. תחשבו. תרגישו.

מסוג הפרקים שבשבילם יש פלטפורמה של פודקאסט, שמבקשת העמקה, הקשבה כרויה (במקום פאסט - תוכן של רילסים בני דקה).

תשקיעו את השעה הזו

לטובת תודעה קולקטיבית שמבקשת תיקון (תעיד המציאות הכעורה).