איך אוסף של פרטים נורמטיביים שמבקשים לחיות את חייהם בשקט ובשלווה נקלעים להיות חלק מחברה אלימה כל כך? האם זה רק כי ה״הם״? ובאשמת ה״ההוא״? כשחברה מידרדרת לאלימות, זה לא בגלל קומץ מטורפים. זה תהליך מפציע - כמו קשת בענן או פקק תנועה. רק שבמקום יופי, ההפצעה הזאת מולידה כאב. מה גורם לתופעה מפציעה של אלימות קולקטיבית? זה פרק לאנשים חושבים. אין בו תשובות קלות אבל יש בו הרבה שכל ובעיקר לב פתוח.

תקשיבו לעצמכם. לגוף. לכיווץ. ל"לא נעים שמזדחל". שימו לב כשאתם כועסים  - על איזה עצב אתם מכסים. תסכימו להעצב! ולא פחות חשוב – תסכימו גם לשמוח, בכל הכוח! כי זה לא מיטיב עם אף אחד ליפול למצולות. כי השמחה והאהבה הם מה שיספק לנו כוחות. להושיט יד לאחרים, להיות חזקים מספיק לחלץ אחרים מבורות.

אבל לפעמים מגיע משומקום איזה משה אחד, משה פנימי. קול מגומגם. שאומר: אולי הגיע הזמן? גם אם זה קשה. גם אם זה לא בטוח. גם אם אני עוד לא יודע לאן בדיוק אני הולך – אני יודע איפה אני כבר לא יכול להישאר.

מיניות היא לא רק סקס. והיא משפיעה על התפישה העצמית שלנו וגם נגזרת ממנה. מה מפריע לנו להתענג? מה מעודד את העונג שלנו? מה באחריותנו?

בשנה האחרונה נחשפנו למופעים שלכרוע טהור . שעתה הכעורה של האנושות הבנאליה של הרוע אחוזה בביולוגיה שלנו. ולא הכרחי להזין אותה. שיחה אקטואלית.

הפרק  הזה שונה. פסיפס זכרונות ילדות מרהיב של חמישה אנשים שונים (כולל אותי), והצצה למה אפשר לחלץ מזכרון קטן אחד על עצמנו היום.

לראות את היש. להוקיר את מה שיקר. לעשות אפליה מתקנת למוח שלנו שנוטה לשלילה, ולמציאות שלנו שהשנה באמת אמת הטרללה. !שנעשה לנו שנה טובה

ארנינה הציגה רעיון מעניין על "יצורי ביטחון" ו"יצורי חופש". רובנו, כך נראה, נוטים להיות "יצורי ביטחון". אנחנו מעדיפים ודאות על פני חופש

הם לא שלנו במובן של בעלות. הם יכולים להיות שלנו במובן של שייכות. זה שלנו שמוותר על שליטה ושם דגש על הקשר, על היחסים.

הגישה המדעית החומרית ביטלה את החוויה הסובייקטיבית הכוללת ממד רוחני ותודעתי, "קיצרה" את האדם וצמצמה את יכולתו לעמוד בפני אתגרי החיים.