יש סוג של אלימות שלא מותירה סימנים כחולים. היא מתגנבת לאט, עוטפת בדאגה, מחמיאה ומכוונת — ואז מצמצמת, מצמצמת, עד שכל מה שנשאר ממי שהיית פעם זה צל של מישהי שמבקשת רשות להיות. על שתלטנות קיצונית ביחסים

תקשיבו לעצמכם. לגוף. לכיווץ. ל"לא נעים שמזדחל". שימו לב כשאתם כועסים  - על איזה עצב אתם מכסים. תסכימו להעצב! ולא פחות חשוב – תסכימו גם לשמוח, בכל הכוח! כי זה לא מיטיב עם אף אחד ליפול למצולות. כי השמחה והאהבה הם מה שיספק לנו כוחות. להושיט יד לאחרים, להיות חזקים מספיק לחלץ אחרים מבורות.

הוא חומק לא פעם, הוא קשה לתחזוק. אם רודפים אחריו - הוא בורח, ומשהו בנו גם יודע שהחיים הם לא רק תותים בקצפת. ועדיין, אחנו שואפים אליו, לאושר, לשקט פנימי, לשלומות.

ד"ר אנאבלה שקד מצאה שמאחורי כל נמנע יש מממן. ושאת הפחד מכשלון שווה להמיר בפחד מהחמצה. בשיחה חשובה היא פורשת את הלוגיקה הפנימית של אסטרטגיית ההמנעות, ואיך אפשר להתחיל לגדל אומץ ולעודד עשייה.

בעידן של תקשורת מהירה ותרבות "פאסט פוד", מערכות יחסים דורשות אורך רוח ומחויבות שלעתים קרובות מתנגשות עם הציפייה לסיפוק מיידי. אבל מה אם לא נוכל להתעלם מהאבולוציה שלנו? אנחנו משגשגים בתוך קשר. הכל זה יחסים. ויחסי אהבה הם הגביע הקדוש של החיים.