אנחנו מרכז הבריאה וגם עפר ואפר. איך יוצקים לחיינו משמעות? מהי בכלל? "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כל איך" טבע ניטשה.

אנוכיות? למדנו שהיא שורש כל רע ואולי ההיפך הוא הנכון? אולי קטבים נפגשים. אולי האנוכיות המוחלטת נפגשת באלטרואיזם הנכסף?

מהו אושר. מתי הוא הנאה פאסיבית, ומתי הוא מבסס את תחושת הערך שלנו? למה אנחנו מתייחסים לביקורת כאל אמת צרופה? ולמחמאה כאל חנופה ריקה?

תארו לעצמכם שהיה מד חיים, כזה שמראה איפה אנחנו ברצף חיים-מוות. כמה חיה אני? ומה אני רוצה לעשות כדי לחיות עוד קצת?

השפה משמשת חיץ בין המציאות ובין התפישה שלנו אותה. במילים אחרות: שפה מעצבת מציאות פרק שמאפשר הצצה לרזי התודעה. גלולה אדומה מישהו?