איך בלבול וערפל יכולים לסמן על ידיעה פנימית שהקשבה לה תוליד בהירות? שיחה עם ד"ר יעל בר לב על שיטת ההתמקדות איך אנחנו חווים חוויה גולמית בגוף? מה קורה בתהליך ההתנסחות והחיפוש אחר המילה שמדייקת את תחושתנו? כיצד ניתן להבין תסכול כרגש מקדם? על שיטת ההתמקדות שהגה בפסיכולוג והפילוסוף יוג'ין ג'נדלין

מגיל צעיר, אנחנו נחשפים לסולם, שבראשו נמצא איזה אחד שהוא "הכי" ומתחתיו סתם ילדים. ילדים סתם. שגדלים להיות סתם אנשים. אנשים סתם. מספרי שתיים ושלוש וארבע וחמשת אלפים שלושים ושמונה. אנחנו. חלקנו נאבקים להוכיח שאנחנו ראויים, מחפשים את הדבר שאנחנו הכי הכי בו, מתאמצים בטיפוס. וחלקנו האחר, פשוט מוותרים. אם מספר שתיים הוא סתם וגם חמש, כמו חמשת אלפים שלושים ושמונה, אז למה להתאמץ?

אני דנה ואני פרפקציוניסטית. כלומר, בדימוס, כלומר עובדת על זה. ואני מלווה אנשים שברובם נגועים באותה תסמונת. ולפרפקציוניזם יש נגזרות: היי ודאון (במצבי הרוח וגם בעשיה). רגע אתה בשיא, מקבל את "המנה" כשהגעת לפסגה ובשנייה הבאה אתה כבר down the hill. הכל או כלום. או שאני מלכה או שאני אפס. אין באמצע. הפרפקציוניזם מלווה את התחרותיות ואת ההשוואתיות והיא צועדת יד ביד עם בת הלוויה משביתת השמחות - הביקורת. איזו ביקורת אתם שואלים? זו הבונה או זו ההורסת?

מה היה קורה אם הייתם יודעים מאילו דפוסי התנהגות שליליים בדיוק עליך להימנע כדי לשמור על זוגיות מאושרת? במחקר של דר' ג'ון גוטמן התגלו ארבעה דפוסים הרסניים לזוגיות, הוא קרא להם "ארבעת שליחי האפוקליפסה" ואחוזי הדיוק של דר' גוטמן עומדים על מעל 90% כנסו והכירו את מנבאי הגיושים וכיצד תוכלו להמנע מהם

אני מרגישה רגש חם. מישהו עצבן אותי. או הלחיץ אותי. או הפחיד אותי. או העליב אותי. מישהו השפיל אותי. עד עפר. ביזה אותי. מישהו לחץ על כפתור ומאז אני פקעת. הוא אגואיסט. או אטום. הוא סתום. קנאי וצר עין. הוא לא חבר. אני הולכת ומתלבה. לא מאמינה שזה קרה. החוויה, אולי נשמעת למישהו אחר קטנה, אבל בתוכי - הר געש. לבה רותחת. ככה מתחילה "העבודה" של ביירון קייטי. במלחמות הפנימיות שלנו, לעבר שלום

נמצא כי היחס בין אינטרקציות חיוביות לשליליות במערכת יחסים מאוזנת הוא 5:1, כלומר על כל אינטרקציה שלילית צריכות להתקיים חמש אינטרקציות חיוביות רק כדי שמערכת היחסים תשאר באיזון ולא תתדרדר. אז איך אפשר לשפר את יחסינו? כנסו לטיפ אפקטיבי ומבוסס מחקרית

ד"ר דפנה פקר מחברת הספר "כוחם של זכרונות ילדות" בפרק מרגש. מדוע אנחנו זוכרים דווקא זיכרונות מסוימים? מה הם מספרים עלינו? וכיצד עשויים לאפשר לנו שינוי? בפעם הראשונה, מאז שהפודקאסט של מעלה בטוב הושק, החלטתי שנדגים את כוחם של זיכרונות ילדות עליי. באמצעות זיכרון ילדות שלי. הדמעות ילוו את הפרק הזה עם הקול הצרוד וההתרגשות שאי אפשר היה להסתיר. כשאנחנו מגלים משהו על עצמנו באמצעות הזיכרונות שלנו זה מרגיש סופר אותנטי, מדויק ושלנו. עבודה עם הזיכרונות שלנו מאפשרת לנו לבדוק מה נרצה לשמר ומה אפשר לנסח מחדש

הפגישה איתה הגיעה בול בזמן. מדוייקת. היא שאלה מה שלומי, ועניתי בלי לחשוב בכנות לא מחושבת. "ככה" עניתי. ומשם, כבר הכל התגלגל. להקשבה כנה, ותמיכה, הזדהות ונרמול. נזכרתי איך זה להרגיש ביחד, בהדדיות, בשוויון. נזכרתי למה כואב לי לאחרונה. ומשל המערה של אפלטון צף ועלה, והוביל אותי לשקט פנימי שחיפשתי. להזכרות בכאבי השינוי, בבדידות שהם לעתים מזמנים, וגם באור.

תקלנו בטורף? סטופ! פריז! אני לא כאן. אני מת. חכם כל כך אבולוציונית. כשאנחנו מפסיקים לנשום, אנחנו מרגישים פחות. הגוף עובר למצב השרדות. אבל מה קורה אם כל יום אנחנו פוגשים נמרים? כל יום אנחנו מפסיקים קצת לנשום? מרגישים פחות? עוברים למוד השרדותי? מה קורה אם כשאני מחוברת פחות לגופי או לרגשותיי, אני גם שמחה פחות? אוהבת פחות? מתרגשת פחות? מייל מהעבודה. טלפון מהגן של הילדה. ריב עם הבן זוג. מינוס בבנק. אהלן אהלן, טורפי העידן המודרני!

איכשהו תמיד הרגשתי מעולה בזה. אני ״חותכת״ החלטות. קאט קליר. בלי יותר מדי היסוסים. רוב ההחלטות לא הרות גורל בעיניי. וגם אם כן, אני לוקחת בחשבון שאני לא יכולה לדעת הכל עכשיו. בכלל, ברור לי שאני עיוורת לתוצאות החלטותיי. כמשקיעה, אני די סולידית. מפזרת את הביצים. נכונה לתשואות נמוכות בתמורה לסיכונים נמוכים. אם הסיכון מאד גבוה- ההשקעה שלי נמוכה. היום, אני מוכנה לקחת סיכונים גם בחיי האישיים. מוכנה לחשוף רגשות, מוכנה לחלום בגדול, מוכנה לקום וליפול. אבל.. זה לא תמיד היה ככה