בגיל ארבעים מחזיקה בחיים שהם ממש בסדר, כשיש לי הכל, אני מבינה שה"לא מספיק" שהולך איתי תמיד, כנראה לא ייעלם באמצעות ריצה לעבר עוד מטרה

גיליתי שהיא ממש לא הכרחית. התחרות. היא לקוחה מעולמות קופיים. ודווקא לא אחוזה בטבע האנושי שלנו. גיליתי שיש עדויות לחברות שיתופיות

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים במנת ייאוש, ומוכנים להרים ידיים, תהפכו כוס ותמצאו איזה זרה או שתיים (או חבר קרוב) שירימו גם!

הסקס שלנו זה עוד אפיק תקשורת, והוא מספר סיפור על היחסים ביננו, ועל היחסים שלנו עם עצמנו. שיחה פרגמטית על נושא שאנחנו לא מרבים לדבר עליו באמת

"התעוררתי, ואני נוטה לחזור לישון" כמו שניסח בגאונות ד"ר גאבור מטה. וכשהסבל מתרווח ומתנחל, אני יודעת שהגיעה העת לכייל. מי אמר ויפסאנה?