למה אנחנו עושים מזה טקס?

בתחילת שנות האלפיים באוניברסיטת פנסילבניה, חקר ד"ר אנדרו ניוברג את פעילות מוחן של נזירות בזמן תפילה ואת פעילותם המוחית של בודהיסטים בזמן מדיטציה.

שני ממצאים מרתקים עלו ממחקריו:

1.     תפילות ומדיטציות הגבירו פעילות של אזורים קדמיים של המוח, שמעורבים בריכוז, בקשב ובוויסות.

2.     הגבולות בין ה"אני" לעולם נחלשו, מה שהיכר בשינוי בפעילות האונה הקודקודית –שעשוי לשמש הסבר אפשרי לתחושת האחדות שאנשים חווים בזמן תפילה או מדיטציה.

המוחות של אנשים שהתפללו באופן קבוע נראו שונים פיזית מאלה שלא. קליפת מוח קדמי עבה יותר. רמות נמוכות יותר של הורמוני סטרס. הפחתה של פעילות במרכז הפחד של המוח.

זו לא הוכחה לקיומו של אלוהים! גם לא קריאה לחזרה לדת.  אבל אולי יש בכך כדי להצביע על הקשר בין טקסים ובין רווחה?

טקסים עוצבו, בחסות הדת, לעצור את שאון היומיום, להכיר תודה, לסייע לנו להפחית את חווית הגרנדיוזיות האינדיבידואלית, להתחבר לאחרים ולהתחבר למשהו גדול מאיתנו.

כשאלוהים מת והדת הושלכה, גם הטקסים נשחטו.

אבל טקסים ממשיכים להתקיים בחיינו כל הזמן. בחסות המדינה, בחסות הצבא, בחסות תעשיות מעודדות צריכה.

טקס – אינו קישוט הוא טכנולוגיה טקסים יכולים לשמש לשחרור ולצמיחה, ויכולים לשמש לשליטה ולהכנעה. ההבדל טמון בשאלה אחת: מי מעצב אותם? ומה כוונתו?

צללתי עם שחר לינצנברג, חוקר טקסים, לנושא מרתק על טקסיות מודעת וסמויה שכולנו עורכים כל הזמן.