היום הפודקאסט הוא בן 6. יש בו כבר 158 פרקים, שכל אחד מהם נושא צבע וגוון משלו – אבל חוט אחד, ברור ונשזר ביניהם. טיעון מהותי, עקבי ומבוסס.   בפרק היומולדת אני חוזרת לטיעון הזה דרך פרקים נבחרים – וגם חושפת את עשרת הפרקים שאתם אהבתם במיוחד.   וזו גם הזמנה פתוחה: ספרו לי – מה הייתם רוצים לשמוע בהמשך? אילו רעיונות, נושאים ושיחות יעשירו עבורכם את מעלה בטוב? תודה שאתם חלק מהמסע הזה. 💗

כשיואב חווה את מה שחשב לתחילת התקף לב, הוא הבין שגופו מנסה לספר לו משהו כבר זמן רב. המסר? שהוא התרחק מהמתנות האמיתיות שלו, שהלייפסטייל שלו היה בלתי אפשרי, ושהוא שרוי בסטרס עמוק מבלי להיות מודע לכך. מה שמרגש בסיפור של יואב הוא שאחרי תקופת עצירה והתבוננות פנימית, הוא לא רק החלים, אלא גילה שליחות חדשה - יזמות סינרגית שמחברת אנשים, פוטנציאל ועסקים.

למען האמת כשעובד דרוך לאפשרות שמא יפוטר מחר או מרגיש שלא מרוצים ממנו – הוא עסוק בטקטיקות הבאות: ✔️ראש קטן, עדיף לעשות את מה שמצופה ממני כי זה בטוח ולא ליזום כלום ✔️רכילות עם עובדים אחרים כדי לזכות בהזדהות ובתחושת שייכות בקרב המילייה שלי ✔️מרפוק הקולגות וניסיון להעפיל עליהם כדי לבלוט מול הבוס ✔️חיפוש מקום עבודה אחר במקביל כדי לשפר עמדות ✔️ניסיון לזכות בהכרה מהבוס בריצוי שלו, ולא באתגור וחשיבה עצמאית  

מחלה יכולה להיות מדומה ל"אריזת מתנה" כמו שמציעה ד"ר מירב יוגב, כזו שאפשר להסיר, לזרוק, שאין לה לכשעצמה ערך מיטיב, אבל בתוכה מקופלת למידה משמעותית. זה המוח שלנו שיצר מלכתחילה את המחלות כדי להגן עלינו, אומרת ד"ר יוגב. מה כוחן של האמונות שלנו על הפיזיולוגיה? האם הרוח מושלת בחומר? והאם רפואה חדשה תבקש לשלב בין מדע אובייקטיבי מבוסס עדויות ובין חיווי סובייקטיבי רגשי? פרק שמאתגר את הקונבנציה, משלב בין מדע ורוח, ועושה לחשוב.

ובגלל שהעולם המערבי שייך כל כך לצעירים, לפעמים ילדים מתחפשים לאנשים קטנים ומתבגרים מוקדם. וזקנים נאחזים בעברם, שחמק ביעף והותיר אותם מוכי תדהמה ולא אופנתיים. אבל האמת היא, שהם - הילדים והזקנים- הם המורים האמיתיים שלנו לחיים. כי היינו שם, ונגיע לשם. וכי גם באמצע אנחנו בעצם תלויים

תקשיבו לעצמכם. לגוף. לכיווץ. ל"לא נעים שמזדחל". שימו לב כשאתם כועסים  - על איזה עצב אתם מכסים. תסכימו להעצב! ולא פחות חשוב – תסכימו גם לשמוח, בכל הכוח! כי זה לא מיטיב עם אף אחד ליפול למצולות. כי השמחה והאהבה הם מה שיספק לנו כוחות. להושיט יד לאחרים, להיות חזקים מספיק לחלץ אחרים מבורות.

הוא חומק לא פעם, הוא קשה לתחזוק. אם רודפים אחריו - הוא בורח, ומשהו בנו גם יודע שהחיים הם לא רק תותים בקצפת. ועדיין, אחנו שואפים אליו, לאושר, לשקט פנימי, לשלומות.

ד"ר אנאבלה שקד מצאה שמאחורי כל נמנע יש מממן. ושאת הפחד מכשלון שווה להמיר בפחד מהחמצה. בשיחה חשובה היא פורשת את הלוגיקה הפנימית של אסטרטגיית ההמנעות, ואיך אפשר להתחיל לגדל אומץ ולעודד עשייה.

בעידן של תקשורת מהירה ותרבות "פאסט פוד", מערכות יחסים דורשות אורך רוח ומחויבות שלעתים קרובות מתנגשות עם הציפייה לסיפוק מיידי. אבל מה אם לא נוכל להתעלם מהאבולוציה שלנו? אנחנו משגשגים בתוך קשר. הכל זה יחסים. ויחסי אהבה הם הגביע הקדוש של החיים.

אבל לפעמים מגיע משומקום איזה משה אחד, משה פנימי. קול מגומגם. שאומר: אולי הגיע הזמן? גם אם זה קשה. גם אם זה לא בטוח. גם אם אני עוד לא יודע לאן בדיוק אני הולך – אני יודע איפה אני כבר לא יכול להישאר.