כשזוג מחפש משמעות

מתי "התמשברנו"?

לפעמים כשאני מלקטת פיסות מתוך הקופסה השחורה של היחסים שלנו, אני תוהה אם לא הגענו לחופה עם הארכיטקטורה של השבר.

בדעיבד, אני מודה על המשבר הזה. הוא לא נקודתי והוא לא של יום.

בדעיבד אני חושבת שאני הרגשתי שאין לי איך להגיע אליו. שהוא לא נגיש. לא רגיש. אני לא מצליחה לדגדג את תוכו.

והוא? כנראה הרגיש שהקרקע לצדי לא יציבה. שאני עלולה ללכת בכל רגע, שאין לידי ביטחון ואני מחשבת את קצנו, כל שבוע, כל שנה.

כדי שהוא ילמד להחשף. כדי שאני אלמד להתמסר באמת.

"רואים שש שש מהגב" כמו שאבא שלי נוהג לומר.

אבל אז? אבל שם?

מי ראה מי ידע. סתמיות נטולת הגיון. סיזיפיות של עוד מאותו דבר.

ובכל זאת, נשארנו שם. נאחזנו במשהו.

אולי בגלל הסיפור שלי, אני מבקשת לבשר שדווקא המשברים ביחסים עשויים להיות שער התפתחותי מפואר. כזה שמוליך אותך לריפוי הפצע הכי שותת. כמה אני מודה לי על ההתמדה בתסכול. שלא ויתרתי לנו. בגלל האהבה המלאה שמצאנו לנו מתוך ההריסות, אני מבקשת להזהר מהמיידיות שבה נזרקות הצעות כמו: "תזרקי אותו". אולי שווה לבדוק קודם מה בך בחר בו. אולי זו לא טעות. אולי לא שווה למהר עם אצבע הפרידה על ההדק, כפי שנהוג היום. 

אבל גם - אולי בגלל שזה בסך הכל הסיפור האישי שלי, שווה להזהר. אולי לפעמים משבר הוא פשוט משבר, שמסמן שדי. שזה לא עובד ולא מתאים. שזה לא הוגן לאף אחד מהצדדים, ובטח לא לילדים שלומדים זוגיות רעילה.

ולא אין לנו אורקל, ואין לנו מושג מה היה יכול לקרות בדרך שלא נהלכה.

ובכל זאת, עוד זווית, עוד פרק על מה שהוא אחד החשובים בחיים – יחסים זוגיים. שכשהם אינטימיים הם סגולה לחיים טובים. וכשהם לא... הנשמה לא מפסיקה לדנדן. כי אהבה היא לא מותרות.