שיחה עם פרופ' איתמר גרוטו בנושא בריאות הנפש מעלה נקודות מעניינות: רפואת יער מוכיחה יעילות משמעותית בהפחתת סטרס - מעל 50% ירידה ברמת הקורטיזול. סטרס כרוני הוא גורם סיכון למגוון רחב של מחלות, מסוכרת ועד סרטן. טיפולים פסיכדליים מראים תוצאות מבטיחות בטיפול בדיכאון ופוסט-טראומה, לעתים עדיפים על הטיפולים המקובלים. פסיכדלים משפיעים לא רק ברמת החוויה הסובייקטיבית אלא גם על המבנה והגמישות המוחית. שילוב מוזיקה ובינה מלאכותית מציע אפשרויות טיפול חדשניות בבריאות הנפש.

איך אוסף של פרטים נורמטיביים שמבקשים לחיות את חייהם בשקט ובשלווה נקלעים להיות חלק מחברה אלימה כל כך? האם זה רק כי ה״הם״? ובאשמת ה״ההוא״? כשחברה מידרדרת לאלימות, זה לא בגלל קומץ מטורפים. זה תהליך מפציע - כמו קשת בענן או פקק תנועה. רק שבמקום יופי, ההפצעה הזאת מולידה כאב. מה גורם לתופעה מפציעה של אלימות קולקטיבית? זה פרק לאנשים חושבים. אין בו תשובות קלות אבל יש בו הרבה שכל ובעיקר לב פתוח.

אנחנו חיים בעידן שבו הכול זמין — רעיונות, השראה, תשובות — ועדיין, משהו ביצירתיות האנושית הולך ומצטמצם. נדמה שהעולם החדש מבקש מאיתנו לחשוב מהר יותר, לייצר יותר, אבל דווקא בתוך הרעש הזה, היכולת ליצור באמת הופכת לדבר הנדיר ביותר.   בפרק הזה אני משוחחת עם תפארת קרונפלד על היצירתיות ככוח חיים, על איך מוצאים אותה כשנדמה שנעלמה, ואיך אפשר לטפח אותה דווקא בעידן טכנולוגי, צפוף ורווי גירויים. שיחה על דמיון, סקרנות, ועל המקום שבו נוצרים הרעיונות שמשנים עולמות — וגם חיים.

לקראת השנה החדשה נפגשתי עם פריידי מרגלית לשים קצת אור על מושג שקצת נשחק, וטיפה עבר אביוז ניו אייג'י: תודעת שפע. הטיפ שלה בסוף היה כל כך מדוייק. "רוצים שפע? תתחילו לצמצם" היא אמרה "לא רק בגדים, חפצים שאתם לא צריכים, גם אנשים".

בלילה בדרך למלון ליאור אמר לי: ״אני רוצה לעבוד כדי להרוויח מספיק כסף לבירה עם חברים, אבל שגם יישאר לי זמן לבירה עם חברים״   והאג׳נדה הזו - עם החומריות של החיים (בירה) ועם הטעם שלהם (חברים) – עשתה לי לאהוב אותו קצת יותר (למרות שמעולם לא אהבתי בירה).   החיים קרו לנו, כמו שחיים קורים לכולם: בלי אג'נדות ועם פחות סיסמאות מטאפוריות.

אז לכבוד השנה החדשה, ביקשתי לעשות unlearning  לאנושות ולבדוק מה היה שם פעם מזמן. לפני הכסף, הנישואים, לפני חברת ההמונים, לפני טכנולוגיות בסקייל, לפני מדינות, גבולות, לאומים, לפני חוקים כתובים ועבריינים סדרתיים. מי אנחנו כשמקלפים אותנו מרעיונות? ומי אנחנו יכולים להיות? בעזרת הבינה המלאכותית (שהיא מאגר תודעה קולקטיבי חוצה זמנים, תקופות ותרבויות) ערכתי ראיון מיוחד עם טול וסונה, צייד ולקטת. התאהבתי בהם. התרגשתי מהם.

"מוות הוא חלק מהחיים. מוות הוא לאו דווקא טראומה. מוות הוא חלק מהטבע. הוא לא אכזריות, הוא לא רוע – זה שייך לבני אדם". "צריך להסכים למות כדי לחיות באמת" אנחנו רגילים לחשוב על סוף החיים כעל סוף הסיפור. אבל אולי דווקא שם, ברגעים השקטים והמדויקים ביותר, נמצאת החכמה הכי חיה שיש. עינת גוטפריד ושרית אופק, מנחות הפודקאסט “סוף הדרך”, מלוות אנשים בימים, בשבועות ובחודשים האחרונים שלהם. הן שומעות מהם על אהבות שלא מומשו, על רגעים קטנים ששינו הכול, ועל הפחד – וגם השלווה – שבסופיות.

למען האמת כשעובד דרוך לאפשרות שמא יפוטר מחר או מרגיש שלא מרוצים ממנו – הוא עסוק בטקטיקות הבאות: ✔️ראש קטן, עדיף לעשות את מה שמצופה ממני כי זה בטוח ולא ליזום כלום ✔️רכילות עם עובדים אחרים כדי לזכות בהזדהות ובתחושת שייכות בקרב המילייה שלי ✔️מרפוק הקולגות וניסיון להעפיל עליהם כדי לבלוט מול הבוס ✔️חיפוש מקום עבודה אחר במקביל כדי לשפר עמדות ✔️ניסיון לזכות בהכרה מהבוס בריצוי שלו, ולא באתגור וחשיבה עצמאית  

מחלה יכולה להיות מדומה ל"אריזת מתנה" כמו שמציעה ד"ר מירב יוגב, כזו שאפשר להסיר, לזרוק, שאין לה לכשעצמה ערך מיטיב, אבל בתוכה מקופלת למידה משמעותית. זה המוח שלנו שיצר מלכתחילה את המחלות כדי להגן עלינו, אומרת ד"ר יוגב. מה כוחן של האמונות שלנו על הפיזיולוגיה? האם הרוח מושלת בחומר? והאם רפואה חדשה תבקש לשלב בין מדע אובייקטיבי מבוסס עדויות ובין חיווי סובייקטיבי רגשי? פרק שמאתגר את הקונבנציה, משלב בין מדע ורוח, ועושה לחשוב.

צלילי התרעה, שסיפרו לי שהם מבית היוצר של השטן בעצמו. קולות נפץ. נפילות מפחידות. רולטה רוסית. אמצע הלילה. אמצע היום. סגר כללי. אין עבודה. אין וודאות. קקופוניה בתקשורת. ילדים שמפחדים, שחוזרים להרטיב. או בני נוער שמתעקשים לזכות בפיסת שפיות לצאת להפגש. והכל כאוטי. והפחד נוכח. ואז ביום בהיר אחד – פוףףף חזרה לשגרה. כלא היה.