ארבע האמיתות הלא כל כך נאצלות של החיים

כשהתחלתי את הדרך החדשה שלי לפני עשור, הכל היה לי חדש. המחשבה שאני יוצרת את המציאות ולא רק מגיבה עליה, הדיאלוג הפנימי שיש לי אחריות עליו, ושהוא מכתיב את המיינדסט שלי, הפרשנויות שלי.

וכלים חדשים הצטרפו לעולמי והעיפו אותי לתוכי. מדיטציות, דמיון, נשימות, ריקוד חופשי. בהתחלה הרגשתי קצת נבוכה. מצד אחד רציתי לבשר לעולם על היבשת החדשה שהתחלתי לגלות - התודעה שלי. מצד שני חששתי שיחשבו, שהתפלפתי.

אני של קודם הייתה אולי מעווה פרצוף על כל הממבו ג'מבו הניו אייג'י הזה.

אבל כבר התחלפתי בתוכי והייתי חייבת לבשר. לא יכולתי שלא. ידעתי שלכל אחד יש יבשת משלו, ואם הוא רק יגלה אותה  - הוא יגלה אותו. ויעשה שלום בתוכו.

אז יצאתי בזהירות, נסמכת במחקרים, בתצפיות ממדעי המוח, מבססת חוויה סובייקטיבית רוחנית בטיעונים רותמי רציו.

ומפה לשם בכלום זמן, השמועה בת אלפי שנות פרשה לה כנפיים, וכולם מתפתחים להם אישית. כולם עושים מניפסטינג, מוקירים תודה, טובלים בקרח, נושמים וימהוף או ריברסינג. כולם, כלומר כמעט כולם, רוצים לגלות את עצמם ולגלות לעצמם רצון ותשוקה. כולם רוצים לזרוח ולהגשים.

לכאורה נפלא, אבל גם לא. כי כמו כל דבר, כשהוא נהיה טרנדי ולהמונים – הוא עובר אביוז, חוטא למטרתו. אנשים עושים מדיטציות, דפי בוקר, חזונות, טובלים בקרח, יוצאים לריטריטים ולסדנאות, גומעים עוד ועוד ספרי Help Yourself ופודקאסטים והרצאות, והמציאות לא נשמעת להם. הם לא הצליחו לאלף את הסוררת.

אז נדמה, שהגיע הזמן להצביע על כשלים בתפיסות אלה שלא תמיד מדברים עליהם, כשמבטיחים גדולות ונצורות. אין פטור מכאבים ואבדנים. אין פרס למצטיינים (כי אין כאלה). ובסוף אחרי הכל נשארים בני אדם לא מוארים ולא אלמותיים.

וכן, ברור שיש תמורות למי שמרחיב מודעות, ושאפשר לחיות ביותר שלווה ויותר אהבה, יותר אינטגריטי ויותר ענווה.

סמדר מילר לוי בפרק שהוא חובה על האמיתות הלא כל כך נאצלות של החיים.

אל תפספסו את זה. תודו לי אחר כך.