יש סוג של אלימות שלא מותירה סימנים כחולים. היא מתגנבת לאט, עוטפת בדאגה, מחמיאה ומכוונת — ואז מצמצמת, מצמצמת, עד שכל מה שנשאר ממי שהיית פעם זה צל של מישהי שמבקשת רשות להיות. על שתלטנות קיצונית ביחסים

תקשיבו לעצמכם. לגוף. לכיווץ. ל"לא נעים שמזדחל". שימו לב כשאתם כועסים  - על איזה עצב אתם מכסים. תסכימו להעצב! ולא פחות חשוב – תסכימו גם לשמוח, בכל הכוח! כי זה לא מיטיב עם אף אחד ליפול למצולות. כי השמחה והאהבה הם מה שיספק לנו כוחות. להושיט יד לאחרים, להיות חזקים מספיק לחלץ אחרים מבורות.

הוא חומק לא פעם, הוא קשה לתחזוק. אם רודפים אחריו - הוא בורח, ומשהו בנו גם יודע שהחיים הם לא רק תותים בקצפת. ועדיין, אחנו שואפים אליו, לאושר, לשקט פנימי, לשלומות.

ד"ר אנאבלה שקד מצאה שמאחורי כל נמנע יש מממן. ושאת הפחד מכשלון שווה להמיר בפחד מהחמצה. בשיחה חשובה היא פורשת את הלוגיקה הפנימית של אסטרטגיית ההמנעות, ואיך אפשר להתחיל לגדל אומץ ולעודד עשייה.

83% מהאנשים לא אוהבים את עבודתם. מה זה אומר לדעתך על הערך שהם מספקים? על רמת השירות?  איזו השפעה יש לנתון הזה על ימי מחלה וימי העדרות?

רוב מוחלט של האוכלוסייה מתמודדים עם דחיינות בתחומים שונים. הדחיינות היא לא עצלנות – היא תופעה פסיכולוגית מורכבת עם חמש סיבות שונות לגמרי.

רשתות חברתיות שהוכיחו שהמדיום הוא המסר המיתו כמעט סופית את האמת, בורות צמחה, פייר התפשט. והמסר שהתחנכת עליו שלשקר אין רגליים - קרס

האמא שאת מגיעה בעסקת חבילה עם הילדה שהיית. והילדה הפנימה. אני מזכירה לי שהתפתחות היא לא מוארות. שככה זה בחיים עצמם: מגומגם, בלתי, מושלם.

סדר וארגון בחיים מהווים הרבה יותר מאשר רק ניקיון וסידור פיזי של חפצים. סדר אמיתי משקף את המהות העמוקה של האדם

אין מקריות במערכות היחסים שלנו. כל קושי הוא הזמנה לריפוי, כל כאב הוא פתח לצמיחה. נטאלי בן דוד ודנה רגב בשיחה חשובה על יחסים כמראות לעצמנו.