הסיפור השקרי שלך הציל אותך, הסיפור האמיתי שלך – יציל אחרים

בשנות ה- 70 לא אבחנו דיסלקציה או הפרעות קשב וריכוז. במקום זה תייגו ילדים כעצלנים, טיפשים, דחיינים או מופרעים.

ענת היתה ילדה, בת למשוררת, וכשהיא באה בשערי בית הספר היא זיהתה מיד שכתיבה וקריאה הם לא הדבר שלה.

אז היא לא כתבה בכלל, ולא ניסתה לקרוא.

במקום זה היא דקלמה תשובות מומצאות ממחברת ריקה, ולמדה לספר סיפורים, לתחמן תחמונים, ולשקר.

"הייתי תוגת הורי" היא מספרת, אבל לא היה לה אכפת, היא היתה קולית ומגניבה, מרדנית ומסתדרת סדרתית.

היא כל כך הסתדרה שהצליחה ללמוד כלכלה ולהשתלב במיקרוסופט, סומכת על היכולת שלה לפלס דרכה בעצמה. לא זקוקה לאף אחד.

עד ש..

בתה בת השנתיים וחצי חלתה בסרטן, השמיים נפלו וקוביות הדומינו התרסקו בזו אחר זו. הקריירה נקטעה, היחסים עם בעלה עלו על שרטון, על הבית הוצב צו עיקול.

"אולי אלוהים האמין לי שאני באמת יכולה להכל, אז הוא נתן לי הכל. הייתי חייבת לספר לו את האמת – אני לא יכולה יותר" כך ברגע אחד במטבח האתאיסטית שגדלה להיות, עם פעוטה קירחת על השטיח בסלון – נכנעה ואמונה חדשה השתחלה בסדק של המשבר הכי גדול שידעה.

שלושה ימים אחר כך עילגות אמיתית בכתיבה, נפתרה בשצף של מילים שהוקלדו לתוך קובץ תחת הכותרת "הכל היה מושלם".

מספרת הסיפורים שלמדה לשקר כדי להציל את עצמה מאכזבה ובושה, חשפה את הסיפור האמיתי שלה בלי פסיקים, עם טעויות כתיב. הסופרת שהיא יצאה לאור.

ארבעה ספרים נכתבו מאז הספר הראשון "קשת בענן בשחור לבן" שנכתב על משפחה שבתם חלתה בסרטן. מאז, היא גם מלווה קהילת נשים בכתיבת רצף אינטואיטיבית מדי בוקר.

כי אולי הסיפור השקרי שלנו – הציל אותנו.

אבל הסיפור האמיתי של כל אחד מאיתנו – יכול להציל אחרים.

נפגשנו לשיחה על פצעי ילדות שעקפנו ביצירתיות גאונית, על יכולות וירטואוזיות ששכללנו כדי להסתיר את עצמנו, לבל יראו, לבל ידעו, לבל יזרו מלח על מה ששותת. ועל רגע אחד שהופך הכל, ומרשה לנו להתחיל לספר סיפור חדש, אמיתי. ולהתמיר פצע לגאונות.