הוא שם. בטוח ויציב וחמוד סך הכל, ומוכר במידה משעממת שמותאמת כנראה ליחסים ותיקים. אני עוצמת עיניים נבוכה מעט משום מה, וכשאני פוקחת אותן אני מופתעת לגלות אותו רוקד. הוא מפתיע אותי שוב כשהוא מוביל אותי בנחישות לחיבוק. חיבוק חזק ממש, שמבקש לאחד ביננו. הדינמיקה הגופנית ביננו חדשה לי  ״מי אתה?״ אני לא מפסיקה לשאול בלחש. ואני אוהבת את החדש הזה, שהיה שם תמיד בפנים, נחבא ומוגן. המילים חדשות לי. הוא נוסך בי בטחון. הוא לא מפסיק להתפעל ממני. אני מאמינה לו עכשיו, שהוא אוהב אותי ממש. אני א

נפגשתי עם דרור גלוברמן לשיחה על הכאוס שאנחנו חיים בהווה, זה שלא מאפשר לנו לחזות את העתיד, שנע בין הזדמנויות מרגשות לעתיד מבהיל. החלפנו רעיונות, פרטנו על פחדים, ואולי גם הצענו אפשרות משחררת: הזמנה להכיר את עצמנו, את הרצון שלנו. להסכים לקבל את המציאות שמתהווה, לזוז מאזורי הנוחות שלנו, ולהתעגן למה שיש לנו עליו מידה של שליטה – לעצמנו.

את המוח שלנו פרופ' דן אריאלי מדמה ל"אולר עתיק" – הרבה תפקודים, יכולות בינוניות. אנחנו לא בנויים לסביבה הזאת. אנחנו מתאימים לסביבה חברתית קטנה, שאוכל לא זמין בה, שהיא נעדרת טכנולוגיה, שלא צריך לדאוג בה לפנסיה וגם לא לחשב ריבית דה-ריבית. כל ההטיות שלנו הגיוניות, אם מבינים את האקו סיסטם שהתעצבנו לתוכו (הפחד מנמר עולה על שמחת הארנבת הנצודה). ובתוך המציאות הזו – שבה אנחנו מהלכים עם מוח עתיק וסביבה לא מותאמת – כולנו לכודים. סביבה ש"גדולה" עלינו ומוח שעושה טעויות של "אולרים".

שיחה עם פרופ' איתמר גרוטו בנושא בריאות הנפש מעלה נקודות מעניינות: רפואת יער מוכיחה יעילות משמעותית בהפחתת סטרס - מעל 50% ירידה ברמת הקורטיזול. סטרס כרוני הוא גורם סיכון למגוון רחב של מחלות, מסוכרת ועד סרטן. טיפולים פסיכדליים מראים תוצאות מבטיחות בטיפול בדיכאון ופוסט-טראומה, לעתים עדיפים על הטיפולים המקובלים. פסיכדלים משפיעים לא רק ברמת החוויה הסובייקטיבית אלא גם על המבנה והגמישות המוחית. שילוב מוזיקה ובינה מלאכותית מציע אפשרויות טיפול חדשניות בבריאות הנפש.

איך אוסף של פרטים נורמטיביים שמבקשים לחיות את חייהם בשקט ובשלווה נקלעים להיות חלק מחברה אלימה כל כך? האם זה רק כי ה״הם״? ובאשמת ה״ההוא״? כשחברה מידרדרת לאלימות, זה לא בגלל קומץ מטורפים. זה תהליך מפציע - כמו קשת בענן או פקק תנועה. רק שבמקום יופי, ההפצעה הזאת מולידה כאב. מה גורם לתופעה מפציעה של אלימות קולקטיבית? זה פרק לאנשים חושבים. אין בו תשובות קלות אבל יש בו הרבה שכל ובעיקר לב פתוח.

אנחנו חיים בעידן שבו הכול זמין — רעיונות, השראה, תשובות — ועדיין, משהו ביצירתיות האנושית הולך ומצטמצם. נדמה שהעולם החדש מבקש מאיתנו לחשוב מהר יותר, לייצר יותר, אבל דווקא בתוך הרעש הזה, היכולת ליצור באמת הופכת לדבר הנדיר ביותר.   בפרק הזה אני משוחחת עם תפארת קרונפלד על היצירתיות ככוח חיים, על איך מוצאים אותה כשנדמה שנעלמה, ואיך אפשר לטפח אותה דווקא בעידן טכנולוגי, צפוף ורווי גירויים. שיחה על דמיון, סקרנות, ועל המקום שבו נוצרים הרעיונות שמשנים עולמות — וגם חיים.

לקראת השנה החדשה נפגשתי עם פריידי מרגלית לשים קצת אור על מושג שקצת נשחק, וטיפה עבר אביוז ניו אייג'י: תודעת שפע. הטיפ שלה בסוף היה כל כך מדוייק. "רוצים שפע? תתחילו לצמצם" היא אמרה "לא רק בגדים, חפצים שאתם לא צריכים, גם אנשים".

אז לכבוד השנה החדשה, ביקשתי לעשות unlearning  לאנושות ולבדוק מה היה שם פעם מזמן. לפני הכסף, הנישואים, לפני חברת ההמונים, לפני טכנולוגיות בסקייל, לפני מדינות, גבולות, לאומים, לפני חוקים כתובים ועבריינים סדרתיים. מי אנחנו כשמקלפים אותנו מרעיונות? ומי אנחנו יכולים להיות? בעזרת הבינה המלאכותית (שהיא מאגר תודעה קולקטיבי חוצה זמנים, תקופות ותרבויות) ערכתי ראיון מיוחד עם טול וסונה, צייד ולקטת. התאהבתי בהם. התרגשתי מהם.

"מוות הוא חלק מהחיים. מוות הוא לאו דווקא טראומה. מוות הוא חלק מהטבע. הוא לא אכזריות, הוא לא רוע – זה שייך לבני אדם". "צריך להסכים למות כדי לחיות באמת" אנחנו רגילים לחשוב על סוף החיים כעל סוף הסיפור. אבל אולי דווקא שם, ברגעים השקטים והמדויקים ביותר, נמצאת החכמה הכי חיה שיש. עינת גוטפריד ושרית אופק, מנחות הפודקאסט “סוף הדרך”, מלוות אנשים בימים, בשבועות ובחודשים האחרונים שלהם. הן שומעות מהם על אהבות שלא מומשו, על רגעים קטנים ששינו הכול, ועל הפחד – וגם השלווה – שבסופיות.

 היום הפודקאסט הוא בן 6. יש בו כבר 158 פרקים, שכל אחד מהם נושא צבע וגוון משלו – אבל חוט אחד, ברור ונשזר ביניהם. טיעון מהותי, עקבי ומבוסס.   בפרק היומולדת אני חוזרת לטיעון הזה דרך פרקים נבחרים – וגם חושפת את עשרת הפרקים שאתם אהבתם במיוחד.   וזו גם הזמנה פתוחה: ספרו לי – מה הייתם רוצים לשמוע בהמשך? אילו רעיונות, נושאים ושיחות יעשירו עבורכם את מעלה בטוב? תודה שאתם חלק מהמסע הזה. 💗