פרפקציוניזם? המסלול הכואב לבינוניות

כשהייתי ילדה נהגו לומר "דנה פרפקציוניסטית". לקביעה הזו היה טון מחמיא.

החדר שלי היה מסודר תמיד. הבגדים מקופלים כמו בחנות, מונחים אחד על השני מיושרים ולפי צבעים. בקבוקונים ואביזרים מונחים בשורות עם תוויות מיושרות גם. הצטיינות בלימודים. סטנדרט שקנה לי הרבה רגעי פיק וגאווה.

הסכנה הכי גדולה שרבצה לפתחי הייתה בינוניות. הציון 70 רחמנא לצלן - לא פה ולא שם. לא "הכל ולא כלום".

לא ידעתי את מה שלא ידעתי: שדפוס החשיבה שלי הפרפקציוניסטי, והבחירות שנגזרות ממנו – בוראות בינוניות וודאית, דכאון והפרעות אכילה. 

בשנים האחרונות אני סודקת באסטרטגיית חיי, מניעה אותי גם לאזורים פחות בטוחים, מסכימה להיות פגיעה, לא מעובדת, סדוקה לעתים, וזוכה ביחסים אותנטיים בהרבה. אינטימיים למדי. מעזה לחמול עלי, לערסל, להיות בצד שלי.

אני בכלל לא פרפקט בלא להיות פרפקט. היא מתגנבת כל הזמן, השאיפה למושלמות. במבט בראי שרואה את העיניים המחורצות ומסתכל לזקנה בלבן של העין. בשיטוט ברשתות שמציף תוצאות זוהרות של אחרים, ולפעמים מכווץ ומציף קול שאומר שאני פחות והוא יותר. כן, אני עדיין פרפקציוניסטית. אבל פחות. ואת זה אני מבקשת לראות. יש לי כלבלב בבית שלא התאפשר בעבר לאסטניסטית כמוני. יצאתי לדרך חדשה שבה ויתרתי על טייטל עסקי יוקרתי, על משרד מעוצב ובתחילת הדרך גם על הכנסות. הדרך שלי התחילה בצעדים קטנים, בלי יעד סופי ומוגדר, מה שריצף אותה הייתה התשוקה שלי. כשויתרתי על איך שזה נראה, מה אחרים יחשבו או כמה זה נוח, עזבתי את הבינונooיות והתחלתי לזרוח.

את ד"ר מעין בוימן משיטה אתם מכירים מחתונמי. היא פסיכולוגית קלינית, חוקרת ומרצה שמתמחה בהבנת הדפוסים הרגשיים שמנהלים אותנו – ואיך אפשר להשתחרר מהם?

זו שיחה שבה אני מניחה את עצמי חשופה כ"תצפית", ממחישה את המחקר ואת התאוריה.