הוא שם. בטוח ויציב וחמוד סך הכל, ומוכר במידה משעממת שמותאמת כנראה ליחסים ותיקים. אני עוצמת עיניים נבוכה מעט משום מה, וכשאני פוקחת אותן אני מופתעת לגלות אותו רוקד. הוא מפתיע אותי שוב כשהוא מוביל אותי בנחישות לחיבוק. חיבוק חזק ממש, שמבקש לאחד ביננו. הדינמיקה הגופנית ביננו חדשה לי  ״מי אתה?״ אני לא מפסיקה לשאול בלחש. ואני אוהבת את החדש הזה, שהיה שם תמיד בפנים, נחבא ומוגן. המילים חדשות לי. הוא נוסך בי בטחון. הוא לא מפסיק להתפעל ממני. אני מאמינה לו עכשיו, שהוא אוהב אותי ממש. אני א

הסכנה הכי גדולה שרבצה לפתחי הייתה בינוניות. הציון 70 רחמנא לצלן - לא פה ולא שם. לא "הכל ולא כלום". לא ידעתי את מה שלא ידעתי: שדפוס החשיבה שלי, והבחירות שנגזרות ממנו – בוראות בינוניות וודאית.  בשנים האחרונות אני סודקת באסטרטגיית חיי, מניעה אותי גם לאזורים פחות בטוחים, להסכים להיות פגיעה, לא מעובדת, סדוקה לעתים, ולזכות ביחסים אותנטיים בהרבה. אינטימיים למדי. להעז. לחמול עלי. לערסל. להיות בצד שלי. אני בכלל לא פרפקט בלא להיות פרפקט. היא מתגנבת כל הזמן, השאיפה למושלמות.

נפגשתי עם דרור גלוברמן לשיחה על הכאוס שאנחנו חיים בהווה, זה שלא מאפשר לנו לחזות את העתיד, שנע בין הזדמנויות מרגשות לעתיד מבהיל. החלפנו רעיונות, פרטנו על פחדים, ואולי גם הצענו אפשרות משחררת: הזמנה להכיר את עצמנו, את הרצון שלנו. להסכים לקבל את המציאות שמתהווה, לזוז מאזורי הנוחות שלנו, ולהתעגן למה שיש לנו עליו מידה של שליטה – לעצמנו.

את המוח שלנו פרופ' דן אריאלי מדמה ל"אולר עתיק" – הרבה תפקודים, יכולות בינוניות. אנחנו לא בנויים לסביבה הזאת. אנחנו מתאימים לסביבה חברתית קטנה, שאוכל לא זמין בה, שהיא נעדרת טכנולוגיה, שלא צריך לדאוג בה לפנסיה וגם לא לחשב ריבית דה-ריבית. כל ההטיות שלנו הגיוניות, אם מבינים את האקו סיסטם שהתעצבנו לתוכו (הפחד מנמר עולה על שמחת הארנבת הנצודה). ובתוך המציאות הזו – שבה אנחנו מהלכים עם מוח עתיק וסביבה לא מותאמת – כולנו לכודים. סביבה ש"גדולה" עלינו ומוח שעושה טעויות של "אולרים".

לקראת השנה החדשה נפגשתי עם פריידי מרגלית לשים קצת אור על מושג שקצת נשחק, וטיפה עבר אביוז ניו אייג'י: תודעת שפע. הטיפ שלה בסוף היה כל כך מדוייק. "רוצים שפע? תתחילו לצמצם" היא אמרה "לא רק בגדים, חפצים שאתם לא צריכים, גם אנשים".

 היום הפודקאסט הוא בן 6. יש בו כבר 158 פרקים, שכל אחד מהם נושא צבע וגוון משלו – אבל חוט אחד, ברור ונשזר ביניהם. טיעון מהותי, עקבי ומבוסס.   בפרק היומולדת אני חוזרת לטיעון הזה דרך פרקים נבחרים – וגם חושפת את עשרת הפרקים שאתם אהבתם במיוחד.   וזו גם הזמנה פתוחה: ספרו לי – מה הייתם רוצים לשמוע בהמשך? אילו רעיונות, נושאים ושיחות יעשירו עבורכם את מעלה בטוב? תודה שאתם חלק מהמסע הזה. 💗

כשיואב חווה את מה שחשב לתחילת התקף לב, הוא הבין שגופו מנסה לספר לו משהו כבר זמן רב. המסר? שהוא התרחק מהמתנות האמיתיות שלו, שהלייפסטייל שלו היה בלתי אפשרי, ושהוא שרוי בסטרס עמוק מבלי להיות מודע לכך. מה שמרגש בסיפור של יואב הוא שאחרי תקופת עצירה והתבוננות פנימית, הוא לא רק החלים, אלא גילה שליחות חדשה - יזמות סינרגית שמחברת אנשים, פוטנציאל ועסקים.

למען האמת כשעובד דרוך לאפשרות שמא יפוטר מחר או מרגיש שלא מרוצים ממנו – הוא עסוק בטקטיקות הבאות: ✔️ראש קטן, עדיף לעשות את מה שמצופה ממני כי זה בטוח ולא ליזום כלום ✔️רכילות עם עובדים אחרים כדי לזכות בהזדהות ובתחושת שייכות בקרב המילייה שלי ✔️מרפוק הקולגות וניסיון להעפיל עליהם כדי לבלוט מול הבוס ✔️חיפוש מקום עבודה אחר במקביל כדי לשפר עמדות ✔️ניסיון לזכות בהכרה מהבוס בריצוי שלו, ולא באתגור וחשיבה עצמאית  

מחלה יכולה להיות מדומה ל"אריזת מתנה" כמו שמציעה ד"ר מירב יוגב, כזו שאפשר להסיר, לזרוק, שאין לה לכשעצמה ערך מיטיב, אבל בתוכה מקופלת למידה משמעותית. זה המוח שלנו שיצר מלכתחילה את המחלות כדי להגן עלינו, אומרת ד"ר יוגב. מה כוחן של האמונות שלנו על הפיזיולוגיה? האם הרוח מושלת בחומר? והאם רפואה חדשה תבקש לשלב בין מדע אובייקטיבי מבוסס עדויות ובין חיווי סובייקטיבי רגשי? פרק שמאתגר את הקונבנציה, משלב בין מדע ורוח, ועושה לחשוב.

ובגלל שהעולם המערבי שייך כל כך לצעירים, לפעמים ילדים מתחפשים לאנשים קטנים ומתבגרים מוקדם. וזקנים נאחזים בעברם, שחמק ביעף והותיר אותם מוכי תדהמה ולא אופנתיים. אבל האמת היא, שהם - הילדים והזקנים- הם המורים האמיתיים שלנו לחיים. כי היינו שם, ונגיע לשם. וכי גם באמצע אנחנו בעצם תלויים