גיליתי תפיסה מפתיעה על מהות החופש האנושי. התובנה המרכזית: חופש אמיתי אינו קשור ליכולת לקבל החלטות רנדומליות או להימנע מדטרמיניזם, אלא ליכולת לפעול בהתאם לערכים העמוקים שלנו. הכירו את הרצונות מ"הסדר השני" שלכם - לא רק מה שאתם רוצים, אלא מה שאתם רוצים לרצות. זהו המפתח לחיים מכוונים הרחיבו את מגוון המידע שאתם צורכים - לצרוך מידע רק ממקורות שאנחנו מסכימים איתם מצמצם את החופש שלנו. הרחיבו אופקים. פתחו מודעות להטיות שלכם - ההכרה בכך שהרבה מההחלטות שלנו מושפעות מגורמים לא

שיחה עם פרופ' איתמר גרוטו בנושא בריאות הנפש מעלה נקודות מעניינות: רפואת יער מוכיחה יעילות משמעותית בהפחתת סטרס - מעל 50% ירידה ברמת הקורטיזול. סטרס כרוני הוא גורם סיכון למגוון רחב של מחלות, מסוכרת ועד סרטן. טיפולים פסיכדליים מראים תוצאות מבטיחות בטיפול בדיכאון ופוסט-טראומה, לעתים עדיפים על הטיפולים המקובלים. פסיכדלים משפיעים לא רק ברמת החוויה הסובייקטיבית אלא גם על המבנה והגמישות המוחית. שילוב מוזיקה ובינה מלאכותית מציע אפשרויות טיפול חדשניות בבריאות הנפש.

איך אוסף של פרטים נורמטיביים שמבקשים לחיות את חייהם בשקט ובשלווה נקלעים להיות חלק מחברה אלימה כל כך? האם זה רק כי ה״הם״? ובאשמת ה״ההוא״? כשחברה מידרדרת לאלימות, זה לא בגלל קומץ מטורפים. זה תהליך מפציע - כמו קשת בענן או פקק תנועה. רק שבמקום יופי, ההפצעה הזאת מולידה כאב. מה גורם לתופעה מפציעה של אלימות קולקטיבית? זה פרק לאנשים חושבים. אין בו תשובות קלות אבל יש בו הרבה שכל ובעיקר לב פתוח.

אז לכבוד השנה החדשה, ביקשתי לעשות unlearning  לאנושות ולבדוק מה היה שם פעם מזמן. לפני הכסף, הנישואים, לפני חברת ההמונים, לפני טכנולוגיות בסקייל, לפני מדינות, גבולות, לאומים, לפני חוקים כתובים ועבריינים סדרתיים. מי אנחנו כשמקלפים אותנו מרעיונות? ומי אנחנו יכולים להיות? בעזרת הבינה המלאכותית (שהיא מאגר תודעה קולקטיבי חוצה זמנים, תקופות ותרבויות) ערכתי ראיון מיוחד עם טול וסונה, צייד ולקטת. התאהבתי בהם. התרגשתי מהם.

"מוות הוא חלק מהחיים. מוות הוא לאו דווקא טראומה. מוות הוא חלק מהטבע. הוא לא אכזריות, הוא לא רוע – זה שייך לבני אדם". "צריך להסכים למות כדי לחיות באמת" אנחנו רגילים לחשוב על סוף החיים כעל סוף הסיפור. אבל אולי דווקא שם, ברגעים השקטים והמדויקים ביותר, נמצאת החכמה הכי חיה שיש. עינת גוטפריד ושרית אופק, מנחות הפודקאסט “סוף הדרך”, מלוות אנשים בימים, בשבועות ובחודשים האחרונים שלהם. הן שומעות מהם על אהבות שלא מומשו, על רגעים קטנים ששינו הכול, ועל הפחד – וגם השלווה – שבסופיות.