גיליתי תפיסה מפתיעה על מהות החופש האנושי. התובנה המרכזית: חופש אמיתי אינו קשור ליכולת לקבל החלטות רנדומליות או להימנע מדטרמיניזם, אלא ליכולת לפעול בהתאם לערכים העמוקים שלנו. הכירו את הרצונות מ"הסדר השני" שלכם - לא רק מה שאתם רוצים, אלא מה שאתם רוצים לרצות. זהו המפתח לחיים מכוונים הרחיבו את מגוון המידע שאתם צורכים - לצרוך מידע רק ממקורות שאנחנו מסכימים איתם מצמצם את החופש שלנו. הרחיבו אופקים. פתחו מודעות להטיות שלכם - ההכרה בכך שהרבה מההחלטות שלנו מושפעות מגורמים לא

איך אוסף של פרטים נורמטיביים שמבקשים לחיות את חייהם בשקט ובשלווה נקלעים להיות חלק מחברה אלימה כל כך? האם זה רק כי ה״הם״? ובאשמת ה״ההוא״? כשחברה מידרדרת לאלימות, זה לא בגלל קומץ מטורפים. זה תהליך מפציע - כמו קשת בענן או פקק תנועה. רק שבמקום יופי, ההפצעה הזאת מולידה כאב. מה גורם לתופעה מפציעה של אלימות קולקטיבית? זה פרק לאנשים חושבים. אין בו תשובות קלות אבל יש בו הרבה שכל ובעיקר לב פתוח.

לקראת השנה החדשה נפגשתי עם פריידי מרגלית לשים קצת אור על מושג שקצת נשחק, וטיפה עבר אביוז ניו אייג'י: תודעת שפע. הטיפ שלה בסוף היה כל כך מדוייק. "רוצים שפע? תתחילו לצמצם" היא אמרה "לא רק בגדים, חפצים שאתם לא צריכים, גם אנשים".

"מוות הוא חלק מהחיים. מוות הוא לאו דווקא טראומה. מוות הוא חלק מהטבע. הוא לא אכזריות, הוא לא רוע – זה שייך לבני אדם". "צריך להסכים למות כדי לחיות באמת" אנחנו רגילים לחשוב על סוף החיים כעל סוף הסיפור. אבל אולי דווקא שם, ברגעים השקטים והמדויקים ביותר, נמצאת החכמה הכי חיה שיש. עינת גוטפריד ושרית אופק, מנחות הפודקאסט “סוף הדרך”, מלוות אנשים בימים, בשבועות ובחודשים האחרונים שלהם. הן שומעות מהם על אהבות שלא מומשו, על רגעים קטנים ששינו הכול, ועל הפחד – וגם השלווה – שבסופיות.

 היום הפודקאסט הוא בן 6. יש בו כבר 158 פרקים, שכל אחד מהם נושא צבע וגוון משלו – אבל חוט אחד, ברור ונשזר ביניהם. טיעון מהותי, עקבי ומבוסס.   בפרק היומולדת אני חוזרת לטיעון הזה דרך פרקים נבחרים – וגם חושפת את עשרת הפרקים שאתם אהבתם במיוחד.   וזו גם הזמנה פתוחה: ספרו לי – מה הייתם רוצים לשמוע בהמשך? אילו רעיונות, נושאים ושיחות יעשירו עבורכם את מעלה בטוב? תודה שאתם חלק מהמסע הזה. 💗

למען האמת כשעובד דרוך לאפשרות שמא יפוטר מחר או מרגיש שלא מרוצים ממנו – הוא עסוק בטקטיקות הבאות: ✔️ראש קטן, עדיף לעשות את מה שמצופה ממני כי זה בטוח ולא ליזום כלום ✔️רכילות עם עובדים אחרים כדי לזכות בהזדהות ובתחושת שייכות בקרב המילייה שלי ✔️מרפוק הקולגות וניסיון להעפיל עליהם כדי לבלוט מול הבוס ✔️חיפוש מקום עבודה אחר במקביל כדי לשפר עמדות ✔️ניסיון לזכות בהכרה מהבוס בריצוי שלו, ולא באתגור וחשיבה עצמאית  

ובגלל שהעולם המערבי שייך כל כך לצעירים, לפעמים ילדים מתחפשים לאנשים קטנים ומתבגרים מוקדם. וזקנים נאחזים בעברם, שחמק ביעף והותיר אותם מוכי תדהמה ולא אופנתיים. אבל האמת היא, שהם - הילדים והזקנים- הם המורים האמיתיים שלנו לחיים. כי היינו שם, ונגיע לשם. וכי גם באמצע אנחנו בעצם תלויים

התפתחות אישית - נכון שההגדרה מיצתה את עצמה?   כל אחד הפך גורו התפתחותי עם הבטחה חדשנית: לגלות את עצמנו באמצעות קור או תזונה ריטריט או קורס דיגיטלי או פרונטלי, בליווי אישי או סביב מדורה, עם תפישה רוחנית על גלגולים או עם טקסי שמאנים מתרבויות עבר ועולמות רחוקים.

תקשיבו לעצמכם. לגוף. לכיווץ. ל"לא נעים שמזדחל". שימו לב כשאתם כועסים  - על איזה עצב אתם מכסים. תסכימו להעצב! ולא פחות חשוב – תסכימו גם לשמוח, בכל הכוח! כי זה לא מיטיב עם אף אחד ליפול למצולות. כי השמחה והאהבה הם מה שיספק לנו כוחות. להושיט יד לאחרים, להיות חזקים מספיק לחלץ אחרים מבורות.

ד"ר אנאבלה שקד מצאה שמאחורי כל נמנע יש מממן. ושאת הפחד מכשלון שווה להמיר בפחד מהחמצה. בשיחה חשובה היא פורשת את הלוגיקה הפנימית של אסטרטגיית ההמנעות, ואיך אפשר להתחיל לגדל אומץ ולעודד עשייה.