איך אוסף של פרטים נורמטיביים שמבקשים לחיות את חייהם בשקט ובשלווה נקלעים להיות חלק מחברה אלימה כל כך? האם זה רק כי ה״הם״? ובאשמת ה״ההוא״? כשחברה מידרדרת לאלימות, זה לא בגלל קומץ מטורפים. זה תהליך מפציע - כמו קשת בענן או פקק תנועה. רק שבמקום יופי, ההפצעה הזאת מולידה כאב. מה גורם לתופעה מפציעה של אלימות קולקטיבית? זה פרק לאנשים חושבים. אין בו תשובות קלות אבל יש בו הרבה שכל ובעיקר לב פתוח.

אנחנו חיים בעידן שבו הכול זמין — רעיונות, השראה, תשובות — ועדיין, משהו ביצירתיות האנושית הולך ומצטמצם. נדמה שהעולם החדש מבקש מאיתנו לחשוב מהר יותר, לייצר יותר, אבל דווקא בתוך הרעש הזה, היכולת ליצור באמת הופכת לדבר הנדיר ביותר.   בפרק הזה אני משוחחת עם תפארת קרונפלד על היצירתיות ככוח חיים, על איך מוצאים אותה כשנדמה שנעלמה, ואיך אפשר לטפח אותה דווקא בעידן טכנולוגי, צפוף ורווי גירויים. שיחה על דמיון, סקרנות, ועל המקום שבו נוצרים הרעיונות שמשנים עולמות — וגם חיים.

יש סוג של אלימות שלא מותירה סימנים כחולים. היא מתגנבת לאט, עוטפת בדאגה, מחמיאה ומכוונת — ואז מצמצמת, מצמצמת, עד שכל מה שנשאר ממי שהיית פעם זה צל של מישהי שמבקשת רשות להיות. על שתלטנות קיצונית ביחסים

הוא חומק לא פעם, הוא קשה לתחזוק. אם רודפים אחריו - הוא בורח, ומשהו בנו גם יודע שהחיים הם לא רק תותים בקצפת. ועדיין, אחנו שואפים אליו, לאושר, לשקט פנימי, לשלומות.

מיניות היא לא רק סקס. והיא משפיעה על התפישה העצמית שלנו וגם נגזרת ממנה. מה מפריע לנו להתענג? מה מעודד את העונג שלנו? מה באחריותנו?

הפרק  הזה שונה. פסיפס זכרונות ילדות מרהיב של חמישה אנשים שונים (כולל אותי), והצצה למה אפשר לחלץ מזכרון קטן אחד על עצמנו היום.

ארנינה הציגה רעיון מעניין על "יצורי ביטחון" ו"יצורי חופש". רובנו, כך נראה, נוטים להיות "יצורי ביטחון". אנחנו מעדיפים ודאות על פני חופש

מה ההבדל בין הנאות מיידיות להנאות ממאמץ ובטובת הטווח הרחוק? מה זה דופמין זול לעומת יקר? איך זה קשור לקפטיליזם?ואיך מפרישים סמים טובים

כבר למעלה משנה שהאיבר הלאומי, שממוקם לכל אחד מאיתנו איפשהו בין הלב לכליה – שותת דם. להיות ישראלי זה עניין. זה לא כזה "על הדרך", כי פשוט...

אם מישהו היה אומר לי אז, כשהיה רע לתפארת, שיום אחד אני אהלך מאוהבת (עם פרפרים) באדם שאני חיה איתו כבר שנים עשרים...