איך מגדלים פרפרים בזוגיות ארוכת שנים?

איך אהבתי להיות בת עשרים ושלוש, עשרים וארבע, ושש ושמונה.  החופש, ההתחלות החדשות, הטיולים, המסעות, הגילויים המרעישים, ההרפתקאות. ההכל יכול לקרות. ה- מתחדש ולא שגרתי.

ואז כמעט בת עשרים ותשע דיברנו שיחה של גדולים. על בית לגור בו, ומשפחה, וילדים. והחלטנו שמתמסדים. מתחתנים.

כשכל מי שסביבי הגיב במזל טובים ובחיבוקים, אני הלכתי עם גוש בגרון ארבעה ימים.

כיף לנו עכשיו חשבתי. אבל

אני חושבת שראיתי להם למבוגרים את המיאוס את התשוקה שנשחקה ואת האין צורך בריגוש. ולא רציתי כזה.

מתישהו, הגוש בגרון התמוסס. התחתנו. 

ונולדו. ושרדנו לספר.

והחיים. העומסים. הבית. התחזוקה. הקריירות. השגרה.

וכן, כמו שחשבתי גם התשוקה שנשחקה.

אם מישהו היה אומר לי אז, כשהיה רע לתפארת, שיום אחד אני אהלך מאוהבת (עם פרפרים) באדם שאני חיה איתו כבר שנים עשרים. או שאחווה עוצמת אהבה ועומק שלא הכרתי – הייתי כנראה מביטה בציניות ומרגישה שמנסים לכבול אותי למסגרת.

ואולי גם התפישה של המונוגמיה כמוגבלת היא בעצמה תפישה מגבילה?

אולי לא סיפרו לנו, לימדו אותנו, שאפש להעמיק אהבה: לגלות רבדים חדשים, מרגשים, מתקנים, מרפאים.