איך הפחד מדחייה דוחה את ההגשמה שלנו?

אני מוכנה להבחן לתפקיד,

לעשות אודישן,

להציג מצגת,

לעמוד על במה,

אם תבטיחו לי שאתקבל למשרה,

שתמחאו כפיים, ושתבקשו הדרן.

אני מוכנה לבוא באומץ,

להודות בכנות, בפגיעות:

אני אוהבת אותך,

אומר,

אם תלפות אותי בתנועה שלא משתמעת לשתי פנים,

ותלחש לי באוזן:

אוהב אותך כבר מזמן.

היינו עושים דרך מרהיבה, מראים את עצמנו בכנות, מתנסים, אוספים הזדמנויות בשתי ידיים, מוכנים להתאתגר, אם בתנאי החוזה היתה מובטחת הדדיות, אם היו מסכמים איתנו מראש שאנחנו מוגנים, שאין באמת סיכונים, שלא ישיבו את פנינו ריקם, שלא ניכשל.

שלא ידחו אותנו.

כי כמה זה מפחיד להיות זו שאומרת חד סיטרית: אני אוהבת אותך. ואיזה נורא זה לעמוד מול קהל ולראות אנשים יוצאים מהאולם. כמה זה בודד לשים את הלב שלך חשוף ורוטט על הוול בפייסבוק או באינסטה ולקבל שני לייקים כחולים.

ואיזה לא נעים זה לכתוב למישהו על שיתוף פעולה עסקי, ולהענות בתשובה נימוסית אך מסרבת.

שיתוף אישי ואינטימי, הביא את נעמה קמינר מבורך ואותי לפרק שלישי משותף. על הפחד מדחייה. למה זה כל כך מפחיד? איך אנחנו עוקפים את הפחד הזה בלא מודע? ומה אנחנו מפסידים כשאנחנו מגנים על עצמנו מדחייה?