אני ועצמי - תמורות ותובנות חלק ב



השבוע הסתיים קורס נוסף של "מתחברים – ממצוינות לגאונות", שכל מטרתו הוא לשנות משהו ביחס שבין אדם עם עצמו, להתבונן פנימה, לעשות האקינג לקופסא השחורה שלנו, לגבולות ההכרה, להרחיב פריזמת הסתכלות, ולשנות גישה.

"כפסיכולוגית ויועצת ארגונית, אני מכירה את נושא ה journaling והכרת התודה" אמרה אחת המשתתפות, "אבל אף פעם לא עשיתי, זה כאילו לא אני. ופה, התחלתי לעשות, והתמדתי, יש לי מחברת ליד המיטה, ולא רק שזה מנכיח חוויות חיוביות בחיי, גיליתי שזה חיווט אותי מחדש לראות יותר חיובי".
"במהלך השבועות האחרונים אני ערה לשיח הפנימי שלי, ועוצרת לחקור באמצעות מודל אפר"ת". אמרה אחרת.
"תכלס, התגאיתי בפרפקציוניסטית שאני, זה גרם לי להרגיש שאני יותר מאחרים, יותר מתוקתקת, יותר איכותית. פעם ראשונה שהבנתי איך אני שמה לעצמי רגליים".
"בשבועות האחרונים הבנתי שמותר לחלום".
"בחיים לא ידעתי מה אני רוצה. רק ידעתי שאני לא רוצה את מה שיש שאני עושה. היום יש לי חזון ממשי. זה ממש נס גלוי. והחזון הזה יתגשם, אני יודע! זה לא יהיה פשוט, אבל זה חייב לקרות".
"משחק חמקר זו מטאפורה שעוזרת לי להבין מתי אני בדרך שלי, ומתי לא. מה עושה לי טוב ומה פחות".

אני מצטטת את האנשים האלה, כי הם התחברו פנימה לעצמם באמצעות עבודה עצמית ומעשית. באמצעות כלים פשוטים ומפתיעים, משהו ביחס שלהם לעצמם עבר תמורות.

ולמה זה חשוב?

כי אנשים שמחוברים לעצמם – לחלומות שלהם, לתשוקה שלהם – מספקים ערך לאחרים.

כי כשטוב לנו – אנחנו מיטיבים.


למדתי כל כך טוב איך החיים אמורים להראות, הפנמתי את כל מה שאמרו ש"צריך" והבטיחו שיספק אושר, סימנתי וי אחרי וי בצ'ק ליסט, ורק באמצע החיים התחלתי באמת ללמוד. איך לחיות.

כמה אני אותנטית.

כמה אני מודעת.

האם אני מפיקה תובנות מ"שיעורים" שמתרגשים עלי.

האם אני לוקחת אחריות.

במי אני בוחרת להקיף את עצמי.

כמה אני סומכת על עצמי, על תחושותיי, על גופי.

כזה.


אין כומתה בסוף המסע, גם לא מדליה, והוא גם לא באמת מסתיים, רק מתדייק ומדייק, רק מגלף אותנו מתוך עצמנו, ואין חסד גדול מזה.


חלק שני בשיח שוות שיתופי על המסע שלנו ביחסינו עם עצמנו, מוגש לכם באהבה.

תמונה חצויה.jpg

מאמנת אישית מוסמכת מכון אדלר
מאמנת יזמים ועסקים
מטפלת בנשימות מעגליות (ריברסינג)

מנחת הפודקאסט מעלה בטוב
0544-533064 

dana@danaregev.com

נושאי הבלוג:
פוסטים אחרונים: