על זהירות שמולידה המנעות ועל החמצה שהיא "הסרטן של חיי הנפש"

מכירים את הסינדרום הזה של סטונדטים לרפואה? לאבחן את עצמם בכל מחה חדשה נלמדת?

אז ככה גם אני. כל אסטרטגיה שאני נתקלת בה, פוביה, פתולוגיה – מיד אני מודדת עלי. בודקת אם היא מתאימה לי, מוכרת לי, מה ביני ובינה. חגיגה ממש!

הנטייה להמנע? פחות אני. בא לי? אני שם. חולמת? מבקשת להגשים שלשום. מפחדת ממשהו? מבינה ש"משהו" הוא קפיצת ההתפתחות הבאה.

אז כשמגיעים אלי לקליניקה אנשים שאסטרטגיית חייהם היא המנעות, אני נדרכת. מבינה את מקורה (הזהה למקורות הפרפקציוניזם), וערה לחשיבות שיש בלהתחיל לנוע, לוודא שתנועה מתרשת במציאות.

כמו כל אסטרטגיה, גם המנעות היא חמקמקה ומתעתעת. היא מגיעה עם הסברים אובייקטיביים. תסמינים פיזיולוגיים שמתפרצים, בדיוק כשהתבקשת לדדליין. דכאון שמבקש כרגע התכנסות וטיפול.

וכשלא עושים – לא נכשלים.

וכשלא נכשלים – אפשר להניח, שיכולנו להצליח ממש אילו רק עשינו.

אבל בינתיים השעון דופק, החיים ממשיכים, ותחושה קשה של החמצה מכרסמת.

ד"ר אנאבלה שקד מצאה שמאחורי כל נמנע יש מממן. ושאת הפחד מכשלון שווה להמיר בפחד מהחמצה.

בשיחה חשובה היא פורשת את הלוגיקה הפנימית של אסטרטגיית ההמנעות, ואיך אפשר להתחיל לגדל אומץ ולעודד עשייה.