על אשמה מקדמת ועל בושה מכרסמת

בעולם הפוך.
המילים "בושה, בושה" מושרות ברחובות
חודשים,
ובמקום להתבונן בראי,
ולמצוא את ההבדלים
בין מוסר החברה שבתוכה הם פועלים –
הם מכופפים את המוסר,
משנים את החוקים.
בעולם הפוך,
הם מתהלכים בגב זקוף,
לא נכונים להקשיב,
מאשימים את הקורבנות,
דוחפים אלמנות,
מתבריינים על אמהות לא נושמות.
בעולם הפוך,
הורים שכולים חשים אשמים
שלא הצילו את ילדיהם.
אזרחים תמימים חווים "לא נעים"
כשהם צוחקים או נהנים,
שהם חיים
בזמן שאחרים....
בעולם הפוך,
השחור הוא האור
והאמת הוחשכה
לבושה אין אלוהים
(לפעמים יש לה כיפה).
האשמה מובחנת מאחריות.
והמוסר הפך פרסונלי.
בעולם הפוך –
המופרך הפך בנאלי.
"אנשים שאין להם את היכולת להתבייש ואין להם את היכולת להרגיש אשמים, אלה אנשים שיעשו הרבה מאוד צרות בחיים לעצמם, ובעיקר לאחרים" כך פרופ' יורם יובל.
ד"ר קרן בן יצחק ואני נפגשנו לעשות סדר ברגשות אשמה ובושה.
מתי הם בטובתנו?
מתי אשמה הופכת קיומית, מבישה ופוגענית?
ואם אדם חסר את היכולת לחוש אשמה ובושה – מה זה אומר עליו?
Comments