איך מחנכים לד-מו-קר-טיה
אנחנו צועקים ברחובות ד – מו- קר- טיה, מוחים על האפשרות שהחופש שלנו ייפגע, שהחופש של הילדים שלנו יוצר.
אנחנו מקדשים חופש ושוויון, אבל האם אי פעם חיינו בתחושת חופש? האם באמת חווינו שוויון?
נראה שאנחנו דווקא מאמינים בהיררכיה ברורה, נוקשה, ובהרבה סעיפי "איך צריך לחיות" יותר מאיך אני בוחרת לחיות.
זה מתחיל באיך שגדלנו. זה ממשיך באיך שאנחנו מגדלים בעצמנו.
להיות הורים זה תפקיד משמעותי כל כך. וכמה מטרות נחות על כתפינו!
להגן עליהם מפני סכנות.
להכשיר אותם לעולם המבוגרים.
לחשוף אותם להתנסויות.
לטפח בהם את הכשרונות החבויים בהם.
ואנחנו כל כך רוצים -
שיהיו בני אדם שיהיו מאושרים. שיהיו בריאים. שיהיו שווים. וחופשיים.
ומהרגע שהם נולדים, אנחנו טוענים אותם באמונות שלנו.
"אסור לדבר עם זרים" , "חייבים להצליח בלימודים", "לאכול בפה סגור", "מה שיוצא – תהיה מרוצה", "די עם המסכים", "די עם המתוקים", "תגמור מהצלחת","אל תלכי יחפה", "תשתף גם את החבר", "תשחקי עם ילד אחר".
ככה גדלנו. ככה אנחו גם מגדלים אותם.
ואולי החופש לא כל כך מסוכן? אולי שיוויון הוא לא רעיון מופרך? ואולי אפשר לחנוך בלי לחוקק ולאסור?
האם הורות היא הנדוס ילד שהוא דף חלק?
או שהיא דישון הפוטנציאל שהוא נולד עמו?
האם טבע האדם רע מנעוריו?
או האם הוא דווקא טוב ביסודו?
רועי בן יוסף מפתח שיטת הכנות הגיע לפרק על הורות שיוויונית. על הרעיון שנח בבסיס הכותרת הבומבסטית הזו, ועל הפרקטיקה היומיומית מחייו שלו. קורס חינמי בהורות שיוויונית מוגש לכם בתיאור הפרק בכל אפליקציות הפודקאסטים.
