מה הילדים שלנו צריכים מאיתנו?
הייתי בת חמש, המסך בטלוויזיה, התחלף לכחול וקריין הקריא צמדים שלמילים בטון נוקב.
אבא שלי קפץ מהכורסה, עלה על מדים ודרגות,
לקח תיק גדול ואותי ואת אחותי - השאיר אצל סבתא.
יעברו עוד הרבה שנים עד שאלמד, שחודש מילואים מדי שנה היו רק אימון ולא מלחמה.
ועוד שנים יחלפו עד שאמא שלי תספר על הנקודה בזמן, במלחמה ההיא, כשהיא ישבה במרפסת, וראתה את
קצין העיר חונה ויוצא עם חיילת וחייל, והלב שלה החסיר פעימה, ואז דפק בקצב מואץ כשהאינטרקום צלצל
אצלנו: ״זה קצין העיר תפתחי בבקשה. אנחנו לשכנים שמעליך״.
וההקלה שלה ואז הבושה על ההקלה. והלב שנקרע.
הבן של השכנים שמעלינו נפל (והפך חלל, מילים שאלמד שהם נרדפות ל- מת).
לפני שהוא היה חייל, הוא היה הבייביסיטר שלי. קראו לו ישי.
כשהייתי שביעיסטית המילה שלום לא הביכה בכלל, ולא נשמעה נאיבית או בוגדנית. היא היתה נוכחת עם היונה ועם העלה של הזית. ולרגעים היה נדמה שהנה אנחנו נוגעים בחזון אחרית הימים. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, וכיתתו חרבותם לאתים.
החזון נרצח. והשלום הלך.
והבנים שלי נולדו הרבה אחר כך.
בתסריט, שבראש שלי הם אמורים היו לגדול לעולם שבו הם יזכו להגדרה עצמית, לביטוי יצירתיות, למחשבה
יזמית, לתנועה גופנית. בראש שלי הם יגדלו להיות אזרחי העולם, חופשיים ובטוחים ואוהבי אדם.
אני יודעת… כתובות היו על הקיר. ומגמות. ותהליכים. וראיתי הכל וצקצקתי היטב. אבל המוח שלי נתקע על
הסיפור שהוא אוהב.
מאז השבעה באוקטובר אני אמא מבולבלת. הערבוביה בין הבקשה להמשיל את חייהם בשפיות ובין הייסורים על אלה שאיבדו אותה, בין הרצון להאחז בתסריט שלי ובין מציאות שיש בה השרדות, בין השייכות שלי לעם הזה ובין השייכות שלי לאנושות כולה, בין מלחמה לשלום, בין נאיביות למפוכחות, בין שנאה לאהבה.
לפני שאני אמא אני בת אדם שמגדלת אנשים לתוך עולם שיש בו גם וגם וגם.
אפרת לקט היא אמא מאמנת, היא חכמה והיא מעשית, ושיחה על ילדים בצל ארועי העת האחרונה, התגלגלה לשיחה חשובה על הורים וילדים בכל עת באמצע השיחה, עצרה אותנו אזעקה – כי אלה החיים עכשיו, ובסופה בכיתי – כי מותר.
