עושים בית ספר לחינוך

ציטוט מראיון איתו עורר אותי להעמיק ולהכיר את תפישותיו החינוכיות.

הוא נשאל: "ואם ילדים לא רוצים ללכת לבית ספר?"

וענה: "זה סימן שהם בריאים בנפשם.

ילד שלא רוצה ללמוד הוא ילד נורמלי. אם הוא חוזר מבית ספר ואומר 'למדנו חפיפת משולשים זה היה מרגש' – תזמינו רופא. בעצם אל תחכו קחו אותו למיון. בית ספר הוא מיזם של מבוגרים הנכפה על ילדים ויש בו יסוד אלים.

אל תצפו שהילד שלכם ישמח ללכת לבית הספר. במקסימום הוא נהנה מהפסקות וחברים".

בתי ספר הוקמו במאות 19 ו 20 כדי לתמוך במדינת הלאום ובתעשייה המתפתחת

לייצר פועלים צייתניים עם מסורת חשיבה אחידה ושטאנצית.

ומאז ועד היום הוא לא השתנה מהותית,למרות אינספור הרפורמות.

יש לנו ציפיות מבית הספר, שינחיל ערכים, שיטפח מיומנויות, שיתאם לנער ולדרכו, שיתקן את החברה את העולם. אז אנחנו מצפים..

מה הם באמת לומדים שם הילדים שלנו? מהן מטרותיו המוצהרות ומהן המוסוות? האם מבחנים משרתים את המטרה ומעודדים תשוקה ללמידה? האם יש מקום לצפות לתשוקה ללמידה? האם יש מקצועות ראויים מאחרים? כמו מתמטיקה למשל? איך הוא פוגע בחשיבה עצמאית ויזמית? האם אפשר לקיים בית ספר שאינו מסליל לשטאנץ?

הכי קל להתלונן, לבקר ולצקצק.

לשרטט חלופה? זה כבר מסובך, מורכב.

פרופ' יורם הרפז הוא מרצה לחינוך במכללת בית ברל. הוא פרסם ספרים ומאמרים על חינוך, על הוראה ולמידה ואת ספרו "מחשבות לא חינוכיות" קראתי לאחרונה בשקיקה, ונחשפתי למורכבות של הנושא ולחלופות מעניינות ממש.