איך להיות אדם בתוך עם שנקרע?
אני יודעת. ערב חג וזה. ו"המצב" פה הוא לא חגיגה. בכלל לא.
אנחנו מגיעים לשולחן הסדר אחרי תקופה שכלום בה לא בסדר.
והחוץ חלחל לתוכנו. הבעית. הכעיס. החריד. הדיר שינה מעיננו. שיבש בסדר יומנו. העליב אולי. השניא. וייאש.
ההמנון שלנו נושא את השם: "התקווה". אז איפה היא מסתתרת? מה אנחנו יכולים לעשות (כל אחד מאיתנו) כדי להרחיב את התקווה? איך נצא ממעגל הדאגה למעגל ההשפעה?
למה המאבק חשוב? כיצד הוא עוזר לנו לגבש את זהותנו? להגדיר את גבולותינו? להבין "מי אני", מהם ערכי הליבה שלי, ועל מה לא אוותר.
ולמה אחרי שהתגבשנו, קריטי גם להקשיב? מהם מחיריה של הקשבה אמיתית (רמז: הדיעות שלנו עלולות להתמתן).
אני יודעת. החג בפתח, ולמי יש כוח לעוד מ"המצב"? אבל אולי דווקא כי חג, ראוי שנמפה את "בני ישראל" שאנחנו, שנשאל את עצמנו מיהי "הארץ המובטחת" ואיזה ים אנחנו מוכנים להבקיע כדי לעבור בו לעבר הנחלה.
ד"ר יואב הלר, היסטוריון ומנכ"ל ארגון מעוז לשעבר הקים את תנועת "הרבעון הרביעי", שמבקשת להביא לקדמת הבמה פוליטיקה חדשה, כזו שזונחת הכרעות מתוך כיפוף ידיים וכוחניות להכרעות בהסכמות רחבות. הוא לא אופטימי אבל יש בו תקווה.
