למען האמת כשעובד דרוך לאפשרות שמא יפוטר מחר או מרגיש שלא מרוצים ממנו – הוא עסוק בטקטיקות הבאות: ✔️ראש קטן, עדיף לעשות את מה שמצופה ממני כי זה בטוח ולא ליזום כלום ✔️רכילות עם עובדים אחרים כדי לזכות בהזדהות ובתחושת שייכות בקרב המילייה שלי ✔️מרפוק הקולגות וניסיון להעפיל עליהם כדי לבלוט מול הבוס ✔️חיפוש מקום עבודה אחר במקביל כדי לשפר עמדות ✔️ניסיון לזכות בהכרה מהבוס בריצוי שלו, ולא באתגור וחשיבה עצמאית  

צלילי התרעה, שסיפרו לי שהם מבית היוצר של השטן בעצמו. קולות נפץ. נפילות מפחידות. רולטה רוסית. אמצע הלילה. אמצע היום. סגר כללי. אין עבודה. אין וודאות. קקופוניה בתקשורת. ילדים שמפחדים, שחוזרים להרטיב. או בני נוער שמתעקשים לזכות בפיסת שפיות לצאת להפגש. והכל כאוטי. והפחד נוכח. ואז ביום בהיר אחד – פוףףף חזרה לשגרה. כלא היה.

ובגלל שהעולם המערבי שייך כל כך לצעירים, לפעמים ילדים מתחפשים לאנשים קטנים ומתבגרים מוקדם. וזקנים נאחזים בעברם, שחמק ביעף והותיר אותם מוכי תדהמה ולא אופנתיים. אבל האמת היא, שהם - הילדים והזקנים- הם המורים האמיתיים שלנו לחיים. כי היינו שם, ונגיע לשם. וכי גם באמצע אנחנו בעצם תלויים

התפתחות אישית - נכון שההגדרה מיצתה את עצמה?   כל אחד הפך גורו התפתחותי עם הבטחה חדשנית: לגלות את עצמנו באמצעות קור או תזונה ריטריט או קורס דיגיטלי או פרונטלי, בליווי אישי או סביב מדורה, עם תפישה רוחנית על גלגולים או עם טקסי שמאנים מתרבויות עבר ועולמות רחוקים.

יש סוג של אלימות שלא מותירה סימנים כחולים. היא מתגנבת לאט, עוטפת בדאגה, מחמיאה ומכוונת — ואז מצמצמת, מצמצמת, עד שכל מה שנשאר ממי שהיית פעם זה צל של מישהי שמבקשת רשות להיות. על שתלטנות קיצונית ביחסים

תקשיבו לעצמכם. לגוף. לכיווץ. ל"לא נעים שמזדחל". שימו לב כשאתם כועסים  - על איזה עצב אתם מכסים. תסכימו להעצב! ולא פחות חשוב – תסכימו גם לשמוח, בכל הכוח! כי זה לא מיטיב עם אף אחד ליפול למצולות. כי השמחה והאהבה הם מה שיספק לנו כוחות. להושיט יד לאחרים, להיות חזקים מספיק לחלץ אחרים מבורות.

הוא חומק לא פעם, הוא קשה לתחזוק. אם רודפים אחריו - הוא בורח, ומשהו בנו גם יודע שהחיים הם לא רק תותים בקצפת. ועדיין, אחנו שואפים אליו, לאושר, לשקט פנימי, לשלומות.

ד"ר אנאבלה שקד מצאה שמאחורי כל נמנע יש מממן. ושאת הפחד מכשלון שווה להמיר בפחד מהחמצה. בשיחה חשובה היא פורשת את הלוגיקה הפנימית של אסטרטגיית ההמנעות, ואיך אפשר להתחיל לגדל אומץ ולעודד עשייה.

בעידן של תקשורת מהירה ותרבות "פאסט פוד", מערכות יחסים דורשות אורך רוח ומחויבות שלעתים קרובות מתנגשות עם הציפייה לסיפוק מיידי. אבל מה אם לא נוכל להתעלם מהאבולוציה שלנו? אנחנו משגשגים בתוך קשר. הכל זה יחסים. ויחסי אהבה הם הגביע הקדוש של החיים.

אבל לפעמים מגיע משומקום איזה משה אחד, משה פנימי. קול מגומגם. שאומר: אולי הגיע הזמן? גם אם זה קשה. גם אם זה לא בטוח. גם אם אני עוד לא יודע לאן בדיוק אני הולך – אני יודע איפה אני כבר לא יכול להישאר.