למה אנחנו נעלבים, כועסים ורבים ואיך לצאת מהפלונטר הזה?
אנחנו לא ממש מודעים לזה, אבל רוב הזמן אנחנו בעצם משליכים את ה"חורים" שיש לנו בלב על מי שמולנו. אנחנו רוצים שהוא ימלא לנו את החור או שאנחנו טועים לחשוב, שהנה הוא עוד אחד שבה לחטט לנו בפצע.
זה הפצע, שסוחב את הבנאדם שאנחנו, וצובע את העולם בצבעיו הכואבים, הבודדים, המדממים.
ואפשר להפסיק את הדרמה, אפשר להפסיק עם הסברים, מחשבות, נימוקים למה אנחנו למאד צודקים, ולהתחבר ללב.
להכיר את הצרכים שלי. הצרכים שלא מולאו, ואי מילויים ממשיך להשתחזר בחיי ולהוכיח לי: ש"לא רואים אותי", ש"אני לא חשובה", ש"אני פחות", ש"אני נתונה לחסדו של..", ש"מקומי אינו בטוח", ש"אני חייבת ל.. אם אני רוצה לשרוד".
צרכים בסיסיים כל כך יש לנו. עוד לפני המחשבות והפרשנויות, עוד לפני ה"סיפור" שעוד ייכתב, הכל מתחיל בצרכים של האדם הקטנטנן והתלותי שהיינו: שיראו אותי, שיאהבו אותי, שיהיה לי חופש לבטא את עצמי.
ורובנו לא זכינו שצרכינו ימולאו. והם לא אשמים, הורינו. גם צרכיהם לא מולאו. וגם אנחנו לא בהכרח מצליחים למלא את אלה של ילדינו.
ארנינה קשתן תספר לנו שזו תרבות פטריארכית, שנעוצה עמוק בתבניות החשיבה שלנו, ובשיטות החינוך שלנו. תרבות שמגדירה מראש היררכיה. המלך שווה יותר מהנתין. הגבר חשוב יותר מהאישה. והורים הם מעל ילדיהם.
ואת הכעס, ההתנגדות, הכאב לתחושת ה"פחות" שנצרבה בנו, אנחנו משליכים על הקרובים לנו ביותר. על הבנשלי שלא עונה לי, ומזכיר לי שאפשר להתעלם ממני. על הבנזוג שלי ששוכח משימות ומשאיר אותי לעשות, ומשחזר אצלי את החייבת להתאמץ ולעשות. החברה הזו שלי שמאחרת, ודורכת לי על הכפתור שמציף את התחושה שאני הפחות, ושאני צריכה לחכות.
אז אנחנו רבים או נעלבים בשקט.
תקשורת בלתי אלימה, או בתרגומה לעברית תקשורת מקרבת, פותחה ע"י הפסיכולוג מרשל רוזנברג, והיא מבקשת להציף את מה שרוחש מתחת להכל.
ללמוד לדבר את הצרכים שלנו עם עצמנו, ואחר כך לתקשר אותם לאחרים.
זו הדרך (היחידה שאני מכירה) לאחות את הפצעים, ולהשכין שלום עם אחרים.
ואין קיצורי דרך. זה לא פשוט. לא אינטואיטיבי. לא נושא תוצאות מיידיות. ודורש לא מעט תרגול.
ארנינה קשתן מקימת מרכז מיתרים ללימוד שיטת המצפן ותקשורת מקרבת, מחברת הספר "להתאהב בעצמי מחדש" בשיחה על היחסים שרוחשים מתחת למילים.
