איך השפה מעצבת מציאות?
יכול להיות שלחלקכם הפודקאסט של מעלה בטוב נשמע כמו אוסף פרקים אקלקטי. נושאים שונים ומובחנים. זה נכון, רק שכמו בחיים גם פה- הנפרדות מלמדת על מה שמאחד. יש חוט שני שזור בין הפרקים. תמה אחת שאני מבקשת להתחקות אחריה-
תודעה כמייצרת חווית מציאות.
כיצד התודעה שלנו, התפישה שלנו מגבילה את חווית המציאות שלנו? ואיך נוכל להרחיב פרספקטיבה? לנתץ אלילים? לשבור פרדיגמות?
לייצר יותר חופש בבריאת המציאות שלנו. כדי לטייב אותה. להעלות בטוב.
מראשיתו של הפודקאסט שאפתי להקליט את הפרק הזה. על השפה.
השפה מכוננת ומעצבת מחשבה. הרעיון הזה בוודאי מוכר לכם.
אחת האהבות הגדולות שירשתי מבית היא - לטייל בעולם.
כשנסעתי למקומות רחוקים, פגשתי אנשים אחרים.
צ׳ולות בפרו ובבוליביה.
אינדיאנים משבט המאיה ביוקטאן ובגוואטמלה.
בני שבט המסאי הנוודים בטנזניה.
פרצופים אחרים, שפות שונות, אמונות מובחנות.
בדעיבד הגעתי למסעותיי כמו האדם הלבן הטיפוסי: אדנותית, פטרונית, מתנשאת.
בהשקפת העולם הלינארית שהתחנכתי אליה יש טובים יותר ופחות. חכמים יותר ופחות. מוצלחים יותר או פחות.
האנשים החדשים נחוו תחת עיניי (הביקורתיות והמוגבלות) כ- פחות: נחשלים. פרימיטיביים. לא מפותחים.
לא ידעתי את מה שלא ידעתי.
הבטתי בהם דרך המשקפיים הכולאות שהרכבתי.
השפה האנכית לינארית התבטאה גם בחיי היומיום בלי מודע. היא הפרידה אותי מהאחרים שסביבי. יצרה תחושות של נחיתות או התנשאות.
היא הפכה אותי לבורה ונבערת. לכזו שלא יכולה לראות את השפע הגאוני של האינדיאנים מהרי האנדים בעשבי מרפא. את הגאונות של האבוריג׳ינים באוריינטציה מרחבית. את תפישת הזמן של בני שבט המאיה.
למען האמת, אני עודני בורה ונבערת ולא מכירה את דקויות הידע של עמים אחרים.
אבל אני יודעת שאני לא יודעת
זו התקדמות
איך כל זה קשור לשפה שלנו? בפרק הזה. על התודעה, על גבולותיה, ועל החופש שאולי בכל זאת יש לנו.
*אזהרה: השיחה הזו מעמיקה אינטלקטואלית ומבקשת קשב דרוך.
והתגמול? עוד הצצה לרזי התודעה, למגבלות ההכרה, ולבחירה שיש לנו (בתוך המגבלות).
עוד סימני שאלה מול ה״אמת״ שאנחנו ״יודעים״
מי אמר גלולה אדומה? מטריקס זה פה
ובבקשה תחוו ותשתפו - לומדת מכם.
