על החיים ועל המוות

החיים והמוות שני קטבים לכאורה. רק לכאורה

או שאת חיה או שאת מתה שחור-לבן הכל או כלום

האמנם?

מחשבה חדשה: אולי החיים והמוות הם רצף ולא דיכוטומיה בינארית?

אולי את יכולה לחיות במלואך או קצת למות. לחיות למחצה. אולי את יכולה לא להיות כאן ועדיין לחיות מאד (בלבבות של אנשים, בזכרונות, על דפי ההיסטוריה, במורשת שהקמת)?

תארו לעצמכם שהיה מד חיים, כזה שמראה איפה אנחנו ברצף חיים-מוות.

כמה חיה אני? ומה אני רוצה לעשות כדי לחיות עוד קצת? מה מת בי? ומה הייתי רוצה עוד להמית?

תארו לעצמכם, שהחיות שלנו לא הייתה נמדדת בנשמת אפנו, או בפעילות חשמלית במוח, אלא במדדים אחרים.

כמה אני ממלאת אחר הציווי הייחודי שלי? כמה אני סקרנית? מה למדתי היום? מה הפריע לחיוניות שלי ומיננתי? סיננתי? המתתי?

זו לא שאלת אם (אני חיה) זו שאלת איך (אני חיה) ושאלת כמה (אני חיה).

קול קורא לרעיונות למדידת אנרגיית החיים מישהו?

ובתמונה: החתול של שרדינגר (כפרה עליו)