איך עושים יצירתיות?

אליס בארץ הפלאות

לפני שנתיים וחצי, בביקור בניו יורק, הלכתי להצגה Then She Fell

זו לא בדיוק הצגה אלא יותר חוויה תיאטרלית. אחרת.

מבנה בן שלוש קומות בברוקלין. קהל שמנה חמישה עשר אנשים. מהרגע שהוכנסנו למבנה, קיבלו את פנינו אנשים זעופים משהו (כולם היו שחקנים). אנחנו - הפכנו חלק בתסריט, שמבוסס על סיפורו האישי של לואיס קרול (שם עט), מי שכתב את אליס בארץ הפלאות, ושזור בדמויות מאליס בארץ הפלאות.

פיצלו אותנו בין חדרים שונים. בכל חדר התקיימה סצנה אחרת: משוחקת במחול דרמטי. מצאתי את עצמי לפעמים לבד בחדר מול שחקן יחיד.

היו פעמים שחיכיתי בחדר עמוס בפרטי תפאורה, מכתבים. הכל - חלק מהתסריט.

הצגה משוגעת בגדול. סיפור משוגע (יש סברה, לפיה, לואיס קרול, או בשמו האמיתי, צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון, היה מאוהב בבת הדיקן באוניברסטת אוקספורד, שבה שימש מרצה למתמטיקה. אליס. למענה כתב את הספר. היא הייתה בת שמונה, עת התאהב. כשמלאו לה שמונה עשרה הוא ביקש את ידה. וסורב).

חוויה מרגשת. משובשת. הרפתקנית.

כלום לא הומצא מאפס - תסריט, קהל, שחקנים, תפאורה. והכל אחר - הכמות של הקהל, ה"במה" שמחולקת לחדרים, הפיצול של הקהל לסצנות שונות, סיפור המסגרת והספר המוכר מעורבבים זה בזה.

איך בתי ספר קשורים ליצירתיות?

העולם התעשייתי נדרש בעיקר לידיים עובדות. עבודת מפעל חזרתית. עבודה פקידותית אפורה. כל אלה דרשו סדר, ארגון, צייתנות, דמיון בתהליכים.

ובתי הספר הסלילו בוגרים עם מיומנויות תואמות לצרכי העולם.

בינתיים, העולם השתנה. עבודות חזרתיות החליפו ידיים. הידיים האנושיות עשו דלגציה לאוטומציות. עכשיו, אנחנו מתבקשים להביא אל קדמת הבמה דווקא את האנושיות שלנו (המובחנת מרובוטיות): היכולת לדמיין, לשבש, להתגמש. לבטא יצירתיות.

בתי הספר? ממשיכים רוב הזמן להתאים את ילדנו לעולם הישן.

האנושות המציאה, שבשה, חידשה: כלי אוכל וכלי מלחמה, כלי נגינה. לבוש. ריהוט. מכונות. כלי תחבורה. טכנולוגיות. חלליות. מחשבים.

כל אלה התאפשרו בזכות הנכונות להתבונן בעולם המוכר והידוע ולשאול – למה ככה? אולי אפשר אחרת? איך אפשר אחרת?

בזכות החשיבה הקדם מצחית שלנו, החלק המפותח, המדמיין, החוזה למרחוק, היצירתי. לכולנו יש את זה. איך אנחנו יודעים? כי פעם מזמן גם אנחנו היינו ילדים.

י צ י ר ת י ו ת

פתרון בעיות בדרך אחרת. פירוק והרכבה מחדש. שיבוש.

ג'ורג' לאנד, פסיכולוג אמריקאי, ערך מחקר מאוד מעניין על פני 15 שנה. בשנת 1968 הוא ערך מבחני יצירתיות לילדים בני חמש, ומצא ש-95% מהם בעלי פוטנציאל להיות יצירתיים. הוא חזר על אותו מבחן אחרי חמש שנים, ומצא שאחוז הפוטנציאל בקרב אותם ילדים, כעת בני 10, ירד ל-30%. הוא שב וחזר על המבחן בשנת 1978, ומצא שרק 12% מהילדים בני 15 יצירתיים. עם סיום המחקר, כשהילדים היו כבר בני 20, רק 2% מתוכם נמצאו כבעלי פוטנציאל ליצירתיות. אז מה קרה בזמן הזה?

ואיך יצירתיות קשורה לאושר?

המחקר מבסס את הקשר בין יצירתיות ואושר - אנשים יצירתיים הם אנשים מרוצים ומאושרים יותר. הם מצליחים לאלתר ולמצוא פתרונות טובים יותר לבעיות, הם יוצרים ערך רב יותר בעבודה, הם הרבה יותר מקוריים, ובעיקר מרגישים משמעות ורלוונטיות.

אז איך עושים יצירתיות? איך מחזירים את היכולות מגיל חמש לקדמת הבמה?