רוצים לנצח? קודם תהרגו את התחרות

לאנה דלבי לא היה כסף. גם לא היו לה קשרים. לא השכלה מיוחדת לא פטנט.

מה שהיה לאנה דלבי זו הבנה עמוקה וחברתית לגבי איך נראית הצלחה בחברה מודרנית, מערבית, היררכית.

היא ידעה להיות ביץ'.

כי אלפא מייל הוא bad guy ואלפא פימייל.. הבנתם... ביץ'.

אז היא ידעה ללבוש כסות מתנשאת (וגם בגדים נכונים), לעטות פנים מנשבות קור, ולספק תחושה ששומדבר לא טוב עבורה, ושצריך להתאמץ ממש קשה כדי להתקבל.

בחברות מעמדיות, אנכיות, כשהתחרות נתפסת כמנוע לצמיחה – כל אחר הוא סוג של איום, וכל אינטראקציה היא מאבק כוחות סמוי שמטרתו להבטיח ש... אני יותר, כי יותר אומר שאני שווה.

אנה דלבי ידעה לעשות קולות של יותר. ותכלס, בלי שום גיבוי או הוכחות, היא הצליחה לשכנע רק בזכות החזקה שהיא נראתה.

כי החזק שורד וזה.

וזה עבד לה כל הדרך עד לוול סטריט. אנה דלבי שמה מראה מגחיכה לחברה הגבוהה, לחברה בכלל.

סביב שולחן מפואר עם מנות שף וסכו"ם מוזהב, יושבים אנשים שהם מאד מאד חשובים. וכל אחד תוהה בתוכו פנימה אם זה מימינו שוחה יותר טוב במימי החשיבות הזו, אז הוא עסוק בלהסתיר ולפצות, להזמין את היין מהבציר הכי טוב, להפגין איזו פיסת ידע שמוכיחה באופן סמוי (not) שיש לו את זה.

אבל הוא יודע מי הוא, והוא לא בטוח שהוא משתייך באמת ליפים ולנכונים ולאמיצים.

בלי לגלות פגיעות, פחדים, בדידות. חזקים, הם יושבים שם, בשולחן החשובים, מפוחדים ובודדים ומנוכרים לעצמם.

נשמע כמו תיאור רחוק? ממחוזות אריסטוקרטיים?

הקורים השקופים האלה לכדו בתוכם את כולנו. והכריחו אותנו להסתכל לצדדים ולבדוק טוב טוב שאנחנו יותר. לפעמים כשאנחנו לא בטוחים, אנחנו פשוט עושים את מה שהכי קל – מנמיכים אחרים, ובטוחים שאולי זה מגביה.

אנחנו מתחרים על הכל.

והמנצחים הם אלה שיש להם יותר.

אלה שהצליחו יותר כלכלית. אלה שיש להם יותר ניסיון ויותר קשרים אבל גם נראים יותר צעירים. אלה שהילדים שלהם יותר מנגנים על כינור והולכים למחוננים וגם נורא מקובלים ונראים כמו פרסומת. אלה שיש להם אישה יותר יפה. אלה שרצים יותר מהר ויותר רחוק. אלה שהם גם וגם וגם ובהכל הם גם הכי.

וההשוואות האלה, המירוץ האינסופי שבלי מודע כל תכליתו היא להוכיח שאני בעצם מספיק שווה, מותיר אותנו מותשים, מובסים, ולא מספיקים אף פעם. כי תמיד יש יותר.

תחרות מייצרת סטרס, דיכאון, חרדה, מחלות.

רק שאולי ככה זה בטבע. וכמו אחינו השימפנזים נגזר עלינו לחיות בהיררכיה נוקשה?

אולי גם אנחנו מצווים להלחם על שרשרת החסינות, לבל נודח מהשבט בריאלטי של ההשרדות?

בגיל ארבעים מחזיקה בחיים שהם ממש ממש בסדר, כשיש לי לכאורה הכל, ושאני לגמרי בטוחה השרדותית וויז, אני מבינה שה"לא מספיק" שהולך איתי תמיד כנראה לא ייעלם באמצעות עוד ריצה לעבר עוד מטרה.

גיליתי אותי. וגיליתי את אזור הגאונות שבי. גיליתי שבכל אחד יש. גאונות. ושהתחרות מסתירה אותה, מחייבת אותנו לשטאנץ אחיד על סולמות שמוכתבים מראש, שנחשבים ל.., שעשויים לקנות לנו כרטיס לשולחן של המאד מאד חשובים עם הסכו"ם המוזהב וכל הג'אז.

וגיליתי שהיא ממש לא הכרחית. התחרות.

היא לקוחה מעולמות קופיים.

ודווקא לא אחוזה בטבע האנושי שלנו.

גיליתי שיש עדויות לחברות אחרות, כאלה שמביאות שוויון, שיתופיות, חברות וערבות ההדית.

קהילות שחיות בלי מנהיג, שמסתדרות בלי שיטור או אינסטנציה שיפוטית, חברות שחולקות משאביהן, ושמאפשרות לכל אחד להביא קדימה את מה שהוא הכי טוב בו ולתרום לכלל.

זה, אגב לא אומר שאין בנו תחרותיות, אלא שההגיון הכללי (הקוד החברתי) שמקיף אותנו - יש בו כדי לתגמלתחרותיות או למתן אותה!!

חברות שבהן אנה דלבי יכלה לחיות בשלום עם מי שהיא באמת. אולי.

וגיליתי את ד"ר דניאל נווה.

ביום חמישי עולה פרק חשוב חשוב (אבל לא אלפא) ומעניין ממש, שהקלטתו ריגשה אותי, ושהנגשתו מעוררת בי המון תקוות.

ובינתיים - תספגו קצת אנה דלבי😉


תמונה חצויה.jpg

מאמנת אישית מוסמכת מכון אדלר
מאמנת יזמים ועסקים
מטפלת בנשימות מעגליות (ריברסינג)

מנחת הפודקאסט מעלה בטוב
0544-533064 

dana@danaregev.com

נושאי הבלוג:
פוסטים אחרונים: