על כוס בירה ושפע

היינו צעירים,

ולצעירים יש אג׳נדות,

בסוף ירח דבש, אחרי טיול ארוך כשהגענו לניו יורק,

הוא הניח אחת יפה ממש.

פגשנו חברים שעברו לניו יורק,

הוא השתלב בפיננסים,

היא עבדה ב- HR באחת מחברות הטק הגדולות.

שניהם, כמונו, היו בתחילת הדרך, אחרי התואר, לפני הילדים,

כשהאופק פרוש, ההיבריס מתקתק כמו הליבידו,

כל מה שרק נרצה -  יכול לקרות.

שם, בבר במנהטן,

נראה היה שהם מנפנפים מתוחכמות במסלול שעלו עליו.  

הוא מצהיר שהוא שומר שבת בחברה שבה הוא עובד,

כדי לחזור עד כניסת שבת ולעבוד רק שישה ימים במקום שבעה.

הוא לא באמת שמר שבת,

אבל על פאסון? שמר מכל משמר.

מהפה שלו זה נשמע כאילו לעבוד המון הופך אותו לאיש חשוב מאד,

זה מתכתב עם החיים במנהטן והבית בהמפטונס ש clearly הם שואפים אליו.

פרובנציאליים שאנחנו, לא ממש התרשמנו מאורחות החיים ששיווקו לנו

על קוקטייל.

היינו אמנם עמוסי חלומות,

חרוצים, סקרנים לממש את עצמנו,

לחיות טוב,

לטוס בעולם,

להצליח! 

אבל משהו בלעבוד שבעה ימים בשבוע...

לא נשמע חלומי כל כך.

בלילה בדרך למלון ליאור אמר לי:

״אני רוצה לעבוד כדי להרוויח מספיק כסף לבירה עם חברים,

אבל שגם יישאר לי זמן לבירה עם חברים״

והאג׳נדה הזו - עם החומריות של החיים (בירה) ועם הטעם שלהם (חברים) –

עשתה לי לאהוב אותו קצת יותר (למרות שמעולם לא אהבתי בירה).

החיים קרו לנו, כמו שחיים קורים לכולם:

בלי אג'נדות ועם פחות סיסמאות מטאפוריות.

נשאבנו לקריירות. ג'ינגלנו בינם ובין הילדים. רוב הזמן היינו ממש עייפים. במעט שנפגשנו, כעסנו אחד על השנייה, במשא ומתן מתמיד על משימות, דד ליינים, מחלות של הילדים, בירוקרטיה של המדינה.  

הסמארטפונים עשו שהבית יהפוך אקסטנשיין.

התגלינו כוורקוהולים. שאבנו ערך מהזהות הקרייריסטית שלנו.

נהיינו קצת חשובים מאד, בעיוורון של עבדים.

הליבידו ננטש בצד הדרך.

לא הרגשנו שאנחנו hooked. בסך הכל עשינו מה שכולם עושים. כולל דרום אדום בשבתות, מערת בית גוברין, יער אלונה, פיקניק עם חברים. מסעדות. חו״ל. מסיבות.

אבל זה לא הרגיש כאילו יש זמן… וזה לא הרגיש כמו המשפט ההוא שמסתפק בבירה ומתעדף חברה.

זה הפך מרדף.

לבית

להשקעות

לאקזיט המיוחל.

והגענו לאן שהלכנו.

לבית, להשקעות, אפילו לאקזיט המיוחל.

אבל איכשהו השפע הזה-

הרגיש כמו ביצה טובענית.

היו לנו בירות, והיו לנו חברים,

אבל לא היתה שמחה, לא היתה תשוקה, לא משחקיות, צחוק, שקט, שלווה, אינטימיות.

לא היו לנו את מה שלא כותבים עליו בפורבס, או בכלכליסט.

כי שפע זה עניין טריקי בהחלט...

תבדקו עם עצמכם?

מה נחשב עבורי לשפע?

מה המדד לשפע שאני מבקש.ת לעצמי?

איזה מחיר אהיה נכונ.ה לשלם עבורו?

ומה יקרה כשאזכה בו? מה יתאפשר לי?

איך אני מרגישה כשאני פועלת למענו?

אני נהנית או שאני רודפת?

ומאיזו מוטיבציה אני מבקשת לעצמי את ה"שפע" המיוחל –

כדי להרשים אחרים? או מתוך הקשבה כנה לעצמי?

מתוך פחד השרדותי? או מתוך סקרנות לשכלל מיומנות?

לקראת השנה החדשה נפגשתי עם פריידי מרגלית לשים קצת אור על מושג שקצת נשחק, וטיפה עבר אביוז ניו אייג'י. הטיפ שלה בסוף היה כל כך מדוייק. "רוצים שפע? תתחילו לצמצם" היא אמרה "לא רק בגדים, חפצים שאתם לא צריכים, גם אנשים".

פרק 162 בפודקאסט של מעלה בטוב

בתמונה: כשלהיבריס היה עור מתוח