על נפרדות ואחדות. על הקרבה וקרבה

ואהבת לרעך כמוך כולנו מקיימים הלכה למעשה את מה שקבע רבי עקיבא כ"כלל גדול בתורה": ואהבת לרעך כמוך. באמת אנחנו אוהבים את האחרים בדיוק כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו. רק שאת עצמנו- אנחנו לא ממש אוהבים. Selfishness אנשים שאני מלווה במסעם שמעו ממני נוקטת במילה selfishness היא מלחיצה לא מעט אנוכיות? למדנו שהיא שורש כל רע ואולי ההיפך הוא הנכון? אולי קטבים נפגשים. אולי האנוכיות המוחלטת נפגשת באלטרואיזם הנכסף?

אין ילד רע, יש ילד שרע לו בטוח ששמעתם את המשפט הזה. בינתיים, הילד התבגר והכלל לא השתנה. אנחנו לא טובי לב ומלאי חמלה, כשלא טוב לנו בלשון המעטה.

איך זה נראה במציאות? אם את קוראת לילד שלך ספר, ובתוכך משתעממת למוות, ורוצה לגמור עם זה כבר. אם את יוצאת עם בעלך לטיול קמפינג שהוא רצה ממש, וסובלת מכל רגע. כשאתה מנסה למלא אחר רצונו של המנהל שלך, למרות שאתה לא מאמין בשיט, שזו הדרך הנכונה. כשאת מבשלת כל יום לילדים כדי שיאכלו טוב, ומרגישה קלולס במטבח. אם אתה לוקח את המשפחה לפארק מים כשכל מה שאתה זקוק לו אחרי השבוע הזה- זה מנוחה. כשאתה מפסיק לעסוק בתחביבים שלך כי אשתך מתבאסת מהעדרויות שהתחביב מכתיב. כשאת מנתקת את הקשר עם כל החברים הבנים בחייך, כי החבר החדש מקנא. ככה זה נראה!

ולא. זה לא מיטיב עם העולם כשאנחנו פועלים כי צריך, כי חייבים, כי כתוב איפשהו שזה נכון או כי זה ממש חשוב לו או לה.

ההקרבה לא מקרבת

הילד שלך מרגיש שאת לא באמת איתו. הוא שומע אמנם סיפור אבל גם מחבר סיפור מקביל תחת הכותרת: "אמא לא נהנית להיות איתי". את לא הבת זוג הכי כיפית בקמפינג. כשאת רושפת: ״מה זה החור הזה למען השם?" והמשימה שהוטלה עליך בעבודה ועשית בחוסר חשק? שמים לב. ניכר בדחיינות ובתוצאות. וסליחה שאני מתערבת לך בניסיונות לבשל, אבל חומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל. ויש מקום לדלגציה. לשירותם חוסכי זמן. אל תתפלא שהילדים שלך לא הודו לך בטירוף על הפארק מים כשצרחת עליהם כל רבע שעה. איך זה שאשתך לא סוגדת לך על זה שהפסקת בשבילה את הכדורגל עם החברה'? אולי כי במקביל, היא זכתה בגרסה מרירה ודהויה שלך. וזה שהחבר שלך לא מכבד את החברות שנבנתה עם חברייך בני מינו, הצטרף לפנקס הקטן שכבר ייחדת לו.

התפתחות רוחניות. אושר. משמעות. גאונות

זה תמיד תמיד מתחיל בחיבור לעצמי. מי אני? מה מרגש אותי? מה מטעין אותי? מה מסקרן אותי? למה הגוף שלי זקוק?

כשאנחנו מפסיקים להקריב את עצמנו לטובת האחר, ומתחילים לבחון איך אנחנו עשויים לתרום לנו? התרומה לאחר- היא תוצאה טבעית.

והסוף? שם מתחילה האחדות.

עם יד על הלב אם היד הייתה עסוקה בלעזור ללב - מאגרפת עצמה, מפמפמת דם- היא לא הייתה פנויה לקיים את התפקוד שלה- ללטף, לכתוב, לאסוף. כשהיד תתמקד בלהיות היד הכי טובה, והלב יתרכז בלבביותו, הם כבר יתחברו מעצמם, יתאחדו לתוך הגוף הזה, שמכיל לתוכו אותם.

צוללת לפילוסופיה של איין ראנד, שמתברר שהגתה את כל זה עוד בטרם נולדתי. תהיו טובים אליכם בשבוע הזו