המערה של אפלטון
היא שאלה מה שלומי, "ככה" עניתי.
וההתחלה הזו עשתה את כל ההבדל, אני חושבת.
היא שאלה "למה ככה?" לא לפני שהחמיאה לי על הכנות "שאינה מובנת מאליו בימינו".
ואני התנסחתי. צירפתי מילים למשפטים לאזניה ובעיקר לעצמי.
ועם השיחה והקשבתה הנקייה, ההרגשה השתפרה, וה"ככה" הפך הגיוני ומובן, ואפילו "ככה" כזה של שותפות גורל. של שתינו.
ואז נזכרנו במשל המערה של אפלטון.
באנשים האסורים, הכבולים, שעולמם הוא עולם הצללים - צלליות של אנשים חופשיים שמהלכים בשוק העיר, בעולם האמיתי, מחוץ למערה. רק שבעבור הכלואים, הצלליות האלה - הן דמויות החיים האמיתיים. מה שהם רואים - זה מה שיש.
ואז, אסיר אחד מצליח להשתחרר מהכבלים, ויוצא לעולם, מוכה בסנוורים. והאור הוא מכאיב, בעיניים תחילה. והוא רק רוצה הביתה. חזרה. פנימה. למערה. לחיים כמו שהוא מכיר.
הוא חוזר בריצה. ואחר כך, הוא שוב מזדחל החוצה, הוא חייב. הכאב כבר פחות מפתיע, ועם הזמן הוא פוחת, והעיניים נפקחות אט אט ומתחילות לקלוט את האמת. ועכשיו זה לא כואב בעיניים, זה כואב בלב, זה כואב במיינד.
כל מה שידעתי היה שקר? כל החיים חייתי ייצוגים של האמת? צלליות שלה?
רק אחרי הכאב הפיזי וזה המנטאלי, מתחיל להיות מואר. האדם החופשי מתחיל להנות מכל מה שמותר. מריחות השוק, ממפגש עם אנשים, מהליכה בטבע, מאמבטיות שמש דרך קבע. וטוב לו. והוא מאושר.
עכשיו יש לו תפקיד, ייעוד, שליחות. הוא חייב לשחרר את אחיו, להראות להם את הדרך, להוביל אותם החוצה אל האור, אל האמת.
בזכותו, הם יזכו להכנה, יצאו עצומי עיניים, יחזיקו זה לזה ידיים, הוא משכנע עצמו בערכו עבורם. ולא מכין עצמו לתגובתם: הם מזלזלים בו. צוחקים עליו, על המשוגע, ההוזה. סינדרום ירושלים שכזה.
הוא ממתן את המילים. לא מדבר במושגי אמת ואור. אלא רק במושגי התנסות, טיול, מדע. מזכיר להם שתמיד יוכלו לחזור לפה, למערה.
לפעמים הוא מרגיש לבד. תוהה בינו לבינו אם החוץ שהוא מדבר עליו באמת קיים? אולי הוא בכלל הזה וחלם?
זה התפקיד שלו, זה ברור, רק הוא יוכל להנגיש להם את הדרך, הוא שהיה אסור וגם שוחרר, שהיה כבול וגם הואר.
הוא הפילוסוף של אפלטון.
המשל הזה מלווה אותי כבר למעלה מעשרים שנה, ואת האנושות כבר מעל אלפיים... וכל פעם, אני מוצאת בו רובד אחר, ואת עצמי בתוכו קצת אחרת.
היום הוא הסביר לי את ה"ככה" שלי. ועשה בי שקט.
