למה אנחנו מרגישים רגשות שליליים?
שמעו סיפור, לפני ארבע שנים, ישבתי בכיתה בלימודי הפסיכולוגיה האדלריאנית.
זה היה ערב יום השואה, והמרצה בחרה להתחיל את השיעור בהשמעת שיר:
"רקמה אנושית אחת"
הקול החד פעמי של חוה אלברטיין, המילים שמדברות על החיבור שבין כולנו, וההקשר המסוים של היום הזה לזיכרון ששת המיליונים - כל אלה הביאו אותי לדמעות.
כלומר, התייפחות.
ביום הזה, ידעתי שנפל דבר. עכשיו, אני יודעת ש"הגעתי הביתה". לב הקרח הפשיר.
שנים קודם, הריצה היומיומית הלא נושמת, הפכו את ימיי ל- עוד מאותו היום. ימי זיכרון, ימי חג, ימי הולדת - הכל נצבע באותו צבע של עוד משימה לתפעל ולסיים, ולהמשיך לעבר היום הבא.
לא עצרתי, לא נכחתי.
הילדה שהיתי, הנערה שהיתי, הרשתה לעצמה - להיות עצובה.
ועכשיו, שנים אחרי, שוב הרשיתי לי להתחבר פנימה, להרגיש, לבכות ליד כולם.
אנחנו שואפים לשמוח, להרגיש שלווה ואושר, סיפוק, גאווה.
אנחנו מייצרים בלי משים תרבות שהיא טרור של שמחה, עריצות של חיוביות.
רק שהכנעה, הדחקה, הסתרה, איפוק של רגשותינו פוגעת בבריאותנו הנפשית.
הרגשות שלנו נותרים בפנים, מוכנעים והדופים, הולכים ומתלבים, תוססים ומכרסמים.
אצל חלקנו הם יתפרצו כשכבר לא נוכל לשאת את הלבה הרותחת. אחרים, יחיו את חייהם על "אש קטנה" - לא ירשו לעצמם להתעצבן אך גם לא להתאהב, לא ירשו לעצמם לכעוס אבל גם לא יחוו שמחה ילדותית, השתטות רגעית. ובמקרים קיצוניים, אנחנו עלולים להתעורר רק כשמגיעה "שיעור" כואב מהמציאות.
החוויה האנושית כוללת את כל מנעד הרגשות.
זה נורמלי לכעוס, זה טבעי לפחד, זה לגמרי אנושי לקנא או להעצב.
ויותר מזה - לרגשות האלה יש חשיבות וככל שניתן להם מרחב נוכל ללמוד על הבקשה שהם מקפלים בתוכם.
ימי הקורונה מכילים בתוכם את כל המרכיבים לרגשות קיצוניים. הוודאות נשמטה, השגרה הופרה, הרגלים חדשים הפציעו במציאות חיינו. למדנו לעשות מהלימון לימונדה, להסתכל על bright side של הדברים, אבל לפעמים הם מבליחים - הפחד והדאגה, התסכול או הגעגוע. וזה הכי נורמלי וטבעי.
בשיחה עם הפסיכותרפיסטית הילה שלזינגר שוחחנו על רגשותינו הלא זוהרים ועל חשיבותם בחיינו.
