© 2023 by Closet Confidential. Proudly created with Wix.com

כל הזכויות שמורות לדנה רגב

B your Y המונופול שלך

6.11.2018

הוא משחק איתי מונופול הילד שלי, יהלי. כל אחד בתורו מטיל קובייה, צועד את מספר הצעדים שהיא מורה, מגיע למשבצת עם נכס ומחליט אם לקנות או לא.

לפעמים נענשים. לפעמים זוכים בהפתעה.

וכל הזמן ממשיכים לנוע.

ובימים האלה, כשאני מסיימת לגבש את סדנת B your Y  הבנתי עד כמה מעניינת ההקבלה.
 

 


המשחק של החיים

כי גם בחיים יש ממד של מזל. שאין לנו שליטה עליו.  מה יצא לנו בקוביות? לאיזו משפחה נולדנו? לאן נולדנו - למרכז? לפריפריה? גבר? אישה?
 

ותמיד יש גם הזדמנויות - דלתות שונות נפתחות, אנשים נקרים בדרכנו.  להשקיע? לחשוד? לקחת סיכון? לוותר על הסיכוי?
 

ויש הפתעות, חלקן משמחות (זכית בהחזר מס או בונוס על עבודה מאומצת). חלקן פחות (הדוד התפוצץ, טיפול שורש).
 

ובחיים, כמו במשחק, תמיד ממשיכים לנוע. כל הזמן. גם אם התנועה במעגלים או בריבוע.
 

כל יום מביא עוד הפתעות, עוד משימות, עוד הזדמנויות, ואנחנו רק יכולים לבחור: לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים? להוקיר הפתעה חיובית? לבכות ולהתאבל על הפתעה שלילית?


ומעל הכל -  המסגרת - הכל בסופו של דבר הוא משחק.
 

לפעמים אנחנו שוכחים את האלמנט הזה בחיים. של המשחקיות. של הלקחת בקלות. של להפסיד ולזכור שמחר, אולי מחר, ננצח. 

או שאם ניצחנו במשחק, לא כבשנו את העולם, לא הפכנו לעליונים, לא שינינו את החוקים, עדיין גם אחרי הניצחון כולנו שווים. 

אסטרטגיות משחק. תודעת שפע או תודעת מחסור

מעניין להתבונן ולראות אסטרטגיות משחק של אנשים שונים - יש את אלה שמתקשים להפרד מהכסף ומשאירים אותו קרוב קרוב, ולרוב ההזדמנויות  הם אומרים: "לא, עזוב".
 

ויש את ההוא הריזיקנט שנוטה לסיכונים, וכל הזדמנות היא בשבילו "רווחים בטוחים", וכך הוא מפזר את כספו ונותר באפס נזילות.
 

יש את זה ששם זרקור רק על ההפסד. על מה שלא עובד. על שכר הדירה שעליו לשלם, על תשלומים שמושתים, על בלת"מים שונים.
 

ויש את האחרת, שמקבלת את הדין. מבינה שלעתים מרוויחים ולעתים מפסידים. שהחיים הם גלגל, והו הו איך שגלגל מסתובב לו.

כי באמת שזה רק משחק.


שני כללים: לא לרמות ופשוט ליהנות!
ומה הכי חשוב כשמשחקים?

לא לרמות.

ולזכור ליהנות.

 

אגב, יהלי מנצח בהתמדה. ילד עם הרבה מזל וקובייה מעולה. שכל חד וחיוך של הביוקר. יהלי הוא המורה שלי להכרה ביש. המורה שלי לקלילות ולעדינות. 

 יהלי החיים הטובים


מחשבות אחוריות שמייצרות מציאות של שפע, פרנסה, הצלחה
מי שעוקב אחרי, כבר יודע שעשיתי דוקטורט בנבירה פנימית צולבת, בגילוי מרחבי העיוורון שלי, באיתור מחשבות מעכבות ואמונות מגבילות. בשנים האחרונות, סדקתי חלק מהמחשבות, ניפצתי מחשבות אחרות. אפשר לומר שעד כמה שאני יודעת, אני אחת די מודעת.

 

וגיליתי את הנטייה שלי, להצביע על מה שחסר בי. על מה שנעדר. על השלילי והחסר. 

האמנתי בכל מאודי, שהמנוע לשיפור מתמיד כרוך בראיית חצי הכוס הריקה, זיהוי הדלתא. והרווחתי לא מעט בזכות המחשבה הזאת ובזכות הפעולות שבאו בעקבותיה. 

 

 

עם השינוי התפישתי, למדתי מה אני מפסידה. לראות את חצי הכוס הריקה, הגדיר לי להתרכז תמיד באין. גיליתי שיותר נעים לי לגלות מה כן. ושאגב, גם מתוך ראיית הטוב, אפשר לנוע ולהצטיין (מנוע אחר - במקום מזעור דלתא, "עוד מאותו דבר" הגדלת הטוב). 

וככל שהרחבתי את התנאי,  התחלתי גם לראות את מה שיש, את מה שטוב את מה שיותר.
 

והשינוי הזה, אפשר לי לראות, בלי להצטנע, שבכל מה שקשור לשגשוג, עבודה והצלחה, המחשבות שלי אפשרו לי לאורך השנים הצלחות, ביטחון ועשייה.
 

ובזכותן (ובזכות בית אבא שהנחיל לי אותן) גם זכיתי לשפע בחיי.

שפע של עשייה. יצירתיות. רעיונות.

שפע של הזדמנויות.

של הצלחות ורווחים.

של נכסים ושל נכסים מניבים.


מחשבות לדוגמא

אני לא חושבת לרגע שהמחשבות שלי הן ה"נכונות". אני יכולה להצביע על דקויות של מחשבות שאני מחזיקה בהן וייתכן שבמידה מסוימת מעכבות.

לדוגמא: אני מאמינה בגידול של עקב בצד אגודל. לכן ההשקעות שלי בעסק הן תמיד אל מול הכנסה (ואינן בחזקת הון עצמי או הלוואה להחזר עתידי).

הצלחות בסדרי גודל ענק, דורשות לקיחת סיכון יותר משמעותי. השקעות רק בהתאם להכנסות - מחזיקות בסיכון מועט, אך גם במידת סיכוי פחותה. 
לי זה מתאים. כבר מזמן הבנתי שהפרופיל הפיננסי שלי סולידי מאד. 

 

אני מאמינה שכסף הוא אמצעי להעברת ערך
לפני שאני מתמחרת אני מנסה להבין היטב מהו הערך שאני נותנת. 

 

אני מאמינה שתוצאות הן נגזרת של עשייה. אני לא חושבת שמספיק לבקש מהיקום הצלחה או זכייה או כסף.

אבל.. נדמה לי שאם נהנים ממה שעושים, העבודה אינה קשה, אלא מספקת, מעלה תחושת ערך  ולעתים מאתגרת או עמוסה.

תכנית אחת או Plan A מתוך הבטן והתשוקה ובלי לקחת בחשבון אי הצלחה

כשהייתי בכיתה ז', נגררתי לויכוח עם אבא שלי. הוא שאל מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה? ואני עניתי בלי היסוס ובביטחון שאני רוצה להיות פרקליטה.

מה עמד מאחורי החלום?

סדרת טלוויזיה. פרקליטי אל איי.

תמים. ילדותי. אפשר להבין.

רק שעבור אבא שלי זה לא הספיק. הוא רצה לדעת מה ה- plan b שלי. 
לא הייתה לי תכנית חלופית (עוד לא שידרו אז את האנטומיה של גריי).


ואז הוסבר לי היטב ובאופן חד משמעי שכל אדם ראוי שתהיה לו תכנית אחת ועוד תכנית למקרה שהראשונה תיכשל.