© 2023 by Closet Confidential. Proudly created with Wix.com

כל הזכויות שמורות לדנה רגב

מיינדפולנס (שפת הקשב) בבתי ספר

23.5.2018

על מעגל ההשפעה ומעגל הדאגה
הפעם, אני מבקשת להתחיל מהמסר. ככה פשוט. להניח אותו כאן. גלוי ושקוף. בלי שתידרשו להסיק אותו. כי הוא מסר חשוב. כי הוא רלבנטי בכל תחום בחיינו. בחייכם. בזוגיות. בעסקים. בהורות. בקהילה. בכל מקום. בכל תרבות. תמיד.
 

הגדילו את מעגל ההשפעה וצמצמו את מעגל הדאגה

זה המסר. זהו. במילה אחת – פרואקטיביות.

 

הסיפור שמאחורי המסר הזה מאד אקטואלי.

הכותרת שלו - אלימות בבתי הספר.


המקרה הפרטי - האלימות והבריונות בבית הספר של בן.

מכות, הקנטות, החלשות, לעג, קללות. רפרטואר שלם של מצבים בתדירות גבוהה.
זה לא הבן שלנו שחווה את האקלים הזה לבדו. הוא לא יחיד (הגם שמאד מיוחד). הוא גם לא קורבן (הגם שלא יוזם אלימות). כל הילדים חווים השפלות והקטנות על בסיס קבוע. וכל הילדים למדו לנקוט בדרך הזאת.


אירוע השיא שעורר אותי היה ממש לאחרונה. מספר ילדים הכו ילד אחד לנגד עיני המורה במהלך השיעור. וסתם. בלי סיבה. משחק.

מתברר, שלא לראשונה. מתברר שלא נגד ילד מסוים. ככה. בשביל הבילוי. סתם.


אפשר לצקצק ולנהל שיח על הילדים הספציפיים "הבריונים", "התוקפניים". על הבתים שלהם. על העצים שהתפוחים נפלו מהם.

אבל המציאות (דרך העיניים שלי לפחות) היא אחרת. הילדים האלה הם לא רעים. כי אין ילדים רעים. בבתים שלהם לא מלמדים אותם לנקוט באלימות (לפחות לא באופן ישיר). ענישתם–  לא מביאה למיגור או לשינוי מהותי.
 

כשבן הגיע הביתה וסיפר לי שהוא הילד שהוכה הפעם על ידי חמישה, הוא לא היה נסער במיוחד או מופתע ממש. משהו בו כבר התרגל לזה שככה ילדות וככה בית ספר.

הרגילות שבה שיתף אותי, הדגישה בעבורי שגם אני התרגלתי, ובהיותו בכורי, הנחתי בלי מודע שככה ילדות. וככה בית ספר.
 

 

 

לאורך ארבע שנות תלמידותו, הקשבתי לו כשחזר עם אירועים דרמטיים, גיביתי את הבחירה שלו (לא להגיב/ ללכת מהמקום/ לדווח למורה/ להשיב בהקנטה משלו/ להחזיר מכות), כל בחירה, ואחר כך שאלתי אילו עוד בחירות עומדות לו ומהם המחירים והרווחים של כל בחירה.


רציתי לאפשר לו להבין את האחריות שלו, את היכולות שלו ואת ההשפעה שלו בכל מצב.

 

כי יש לנו שליטה רק על מישהו אחד. והמישהו הזה הוא אני.

אלא שהאירוע האחרון אתגר קשות את מושגי הבחירה והשליטה. מה יכול לעשות ילד שמותקף כך סתם על ידי חמישה? ומה תפקידי כאמו?

 

האם אני צריכה לרשום את בן לבית ספר אחר?  מי ערב לי שהלא מוכר טוב מהמוכר? אילו מחירים ישולמו כשבן יידרש להתאקלם בכיתה אחרת? מה המחירים שנגבים כשמרחיקים ילד מהטריטוריה החברתית שלו ושמעתה מפגש עם חבר הופך לאירוע לוגיסטי מסובך?


לפנות לעירייה? להציף את המצב? אולי לדפוק על שולחנות או לאיים בתקשורת?


לדבר עם הורים אחרים? למפות את המצב בכיתה?


מה חווה הילד שלי מדי יום? כיצד הוא מתמודד? איך זה משפיע עליו?


מעגל של דאגה.  שקוטרו 24 שעות ביממה. ביקיצה ובחלום.

 


מה כן ידעתי?

 

שאין ילדים רעים.  

 

שאני לא רוצה למגר בריונות בהתנהלות בריונית שלי. 

 

שאני אמא של בן. ושיש לי תפקיד במערכה הזאת.

 

עשייה לשם העשייה (לא בהכרח לשם השפעה)
אז עשיתי הכל. גם וגם וגם. יריות באפילה ולכל הכיוונים.

 

דיווחתי למורן ארמי, המנהלת החדשה ולמדתי שמי שהכה - הושעה. למדתי גם שבית הספר זכה במנהלת  בעלת חזון, תכליתית, מעשית, נמרצת ומאד הוגנת ונעימה. 


 

דיברתי עם הורים אחרים כדי לשמוע מה ילדיהם חווים. מהי המציאות הכלל כיתתית.

 

פניתי לעירייה. למנהלת אגף החינוך. ומנהלת מחלקת יסודי. ולמפקחת במשרד החינוך.

הצפתי מול הגורמים את המצב, וביקשתי לבטא את אופיו של המכתב כבלתי מתלונן אלא כמבקש עצה, עזרה, סיוע. בין אם יהיה זה סיוע תקציבי או פדגוגי או פסיכולוגי. ביקשתי עזרה.
 

וכל הזמן הזה שנמשך שלושה ימים, אני כואבת ונעדרת אמונה. נעדרת תחושה שיש דרך. פועלת מתוך אוטומט ובלבד לפעול. ליזום. לנוע.

נותרתי במקום.

 

ואז, הגיע סימן. אות. מסר.
בשישי בלילה. בזמן "לא חשוב לא דחוף" כשישבתי, וגללתי לתומי בפייסבוק, חסרת עניין, נתקלתי בכתבה מהארץ. כתבה שגללה את סיפור בית ספר תל חי בכפר שלם בדרום תל אביב. בית ספר שמדדיו היו נמוכים בכל המישורים. בית ספר שהמנהלת שלו, עינת ברגר, עברה תהליך אישי והחליטה להטמיע את הכלים ה"רוחניים" והבלתי קונבנציונאליים שלמדה לתוכו.
 

כלים שכללו מיינדפולנס ומעגלי קשב, מדיטציות ונשימות.
 

 

 

צוות מורים שעבר הכשרה. תלמידים שקיבלו כלים להקשיב לעצמם. להיות מודעים לרגשותיהם ללא שיפוט. מעגלי קשב שאפשר אוורור רגשי, שכללו גם שיח בנוגע ל"איך זה מרגיש כשאבא ואמא רבים?".

בית ספר שאחרי תהליך של שנים, מדורג היום כאחד משלושת בתי הספר המובילים בארץ בהישגי תלמידיו, ובאקלים חיובי ומצמיח.


הגוף שלי נגדש סרוטונין. התרגשתי. המסר התקבל. הרגשתי בגוף. בתשוקה.  יש דרך. אני מאמינה בה. היא מדברת את שפתי החדשה. שפה של שלום. שפה שמאמינה בהוליזם.
כי רק כשלכל הילדים יהיה טוב – לילד שלי יהיה טוב.
שפה שמדברת מודעות וגוף ונשימות והקשבה. שפה שהופכת את התנועה ל- מהפנים החוצה (פרואקטיביות) ולא - מהחוץ - פנימה (רספונסיביות).

 

רק שבוע קודם נכחתי בהרצאה על מיינדפולנס  של המאמנת שלי ואדריכלית הבלוג הזה, סמנטה אמית.
אני עוקבת כבר שנה אחרי בתי ספר באנגליה ובארה"ב שהם מיינדפול, וכבר שנה מייחלת לשינוי תפישתי חינוכי בארץ. 
והנה, יש מודל. יש דוגמא. יש איך. הכל מתחבר.

 

רק שאז מחשבה קטעה את המסיבה, והזכירה לי שמגניב ממש שאני מאמינה ושיש לי חזון ושבית הספר הזה של בן יכול להיות פנינה ומודל, אבל אני דווקא לא המנהלת שלו.
 

ואז הגיחה עוד מחשבה מאותו זן, והזכירה לי ענייני תקציב ומערכת שעות. ובירוקרטיה ומשרדי ממשלה.
 

מחשבות משביתות שמחות אבל גם ראויות, חשובות. תודה להן.
 

בלי להשתהות כתבתי למורן (המנהלת)  מייל (כן, כן בשישי בלילה, לא לעשות את זה בבית). צירפתי לינק לכתבה. הוספתי כמה מילים על התהליך האישי שלי. על האמונה שלי בחזון. ציינתי שאם היא תמצא את הרעיון ראוי, אני לרשותה בהנעת תהליכים.


למחרת, קיבלתי תשובה ממורן שהרעיון נהדר. שהיא בעניין. שתשמח לסיועי.
איזה כיף! 

 

באותו ערב כבר שלחתי שלושה מיילים לגורמים שונים שמצאתי באינטרנט כמובילי תהליכי הטמעת מיינדפולנס בבתי ספר. בשבוע העוקב ניהלתי מספר שיחות וגיליתי להפתעתי שיש תכנית והיא גם מתוקצבת על ידי משרד החינוך.
 

אחרי שבוע ניהלנו מורן ואני שתי פגישות. בפגישה השנייה עם מכון מודע ידענו – הגענו ליעד.