אישה בעונת מעבר

בין גיל 20 ל- 30 אנחנו עסוקות בלנסות לסמן ויאים בצ'ק ליסט. לימודים, גיבוש קריירה, מציאת האחד.

בעשור הרביעי, אנחנו בתקופה של הריונות ולידות, וסטטיסטית לוחצות על הברקס בנתיב ההגשמה. שנים של ג'ינגול מתמיד ובניית תשתיות. ואנחנו - שמות את עצמנו בצד לטובת כל האחרים שלצדנו.

ובגיל 40 סוףסוף חוזרים אלינו החיים, הילדים גדלו, הזמן התפנה, ואנחנו מגלות שאולי השתננו. מה אנחנו רוצות, מי אנחנו, בשנים האלה, אנחנו נפרדות קצת מהחובה שהוסללנו אליה "להיות בסדר", ומפסיקות לשרת את האחרים בכל מחיר. אנחנו מתחילות לחיות באמת. לחיות בתשוקה.

ועוד לא הספקנו להתרגל לכל הטוב הזה, ומתחילות תופעות של גיל המעבר, שעלולות לפגום ברווחה. מזכירות שעוד מעט ייאזל.. הבנה לגבי הנזילות והארעיות והאובדן של כל מה שהגדיר אותנו – הנעורים, האמהות האינטנסיבית. "כי אי אפשר לנצח את הזמן ואת המוות. לכל היותר אפשר לדחוק את המחשבה על אודותיהם" כמו שאומרת אביגיל, גיבורת הספר "אישה בעונת מעבר" שכתבה ענת לב אדלר.

ולאביגיל דחוף להאחז בחיים. גם לנו.

נפגשנו שלושתנו: ענת, אביגיל ואנוכי לשיחת בנות על עניינים שפחות פוטוגני לדבר עליהם, אבל רוחשים בתוכנו ומבעיתים אותנו.

לא יודעת אם מצאנו תשובה ברורה ומעשית, אבל אני מאמינה בתוכי שכל עוד נשמת חיים באפי – תמיד אוכל להתפתח, לצמוח, להשתנות, להתרגש. עם מחזור או בלעדיו.