אזור הגאונות ומלכוד המצוינות

לאחרונה, החלפתי את המילה ייעוד ב- אזור הגאונות. זה נשמע לחלקכם בומבסטי, יומרני, מגרד תפישות עולם. אחרים, הסתקרנו, הביעו ציפייה ועניין.

תאזינו לפרק בפודקאסט על אזור הגאונות שלנו.

פרק גאוני ממש!

לפני כן, קצת תיאוריה:

ד"ר גיי הנדריקס הוא פסיכולוג אמריקאי שטבע מודל.

הוא מחלק את פעילותנו לארבעה אזורים:

אזור חוסר המיומנות

אזור המיומנות

אזור המצוינות

אזור הגאונות 💡

כולנו נעים בין ארבעת האזורים האלה בחיינו. ויש אזור אחד שאנחנו נוטים לדשדש בו היטב.

מעטים מאיתנו ממקסמים את הגאונות שלנו.


ולא, לא מדובר במנת משכל (למרות ה- gif המבלבל).

אלא בדבר הייחודי הזה, המוג'ו שלנו, הערך הספיציפי שלנו שכשאנחנו מבטאים - אנחנו בהגשמה, בפלואו, בתרומה.


אז אם לכל אחד מאיתנו יש גאונות לבטא, למה אנחנו לא מכירים בה?

סינדרום הרף העליון

אנחנו כלואים בעיקר באזור הממלכד - אזור המצוינות שלנו.

אנחנו בטוחים שהמצוינות שלנו היא התקרה. שאין מעליה דבר. שהגענו לשיא (וכמה זה מתסכל שזה לא מרגיש ככה).


1. פרפקציוניזם. או השטן בהתגלמותו.


לפני שנים רבות בתואר הראשון למדתי שיטות ניהול ואחת מהן הממה איתי. ממש. הרקע לניסוחה של השיטה - ימי פוסט מלה״ע השנייה. יפן ספגה מכה אנושה עם הטלת פצצות גרעין. והמעצמה החדשה, ארה״ב (מנחיתת המכה) נרתמה לשיקומה. הסכמים לסחר בין המדינות נחתמו. וכשחברת ג'נרל אלקטריק הזמינה ממפעל יפני חלקים, היא אפיינה הזמנתה תחת שיטת הניהול הנהוגה אז בארה״ב- שאיפה למצוינות. 100,000 חלקים הוזמנו במרווח טעות של עשרה אחוזים. כשהגיע המשלוח מיפן, האמריקאים הוכו בתדהמה!

מכולה גדולה שעליה נרשם 90,000 חלקים תקינים ולצדה ארגז עם הכיתוב 10,000 יחידות

תקולות.

נולדה גישה חדשה- גישת אפס טעויות!!

בעבור פרפקציוניסטית כמוני זו הייתה חגיגה של ממש!! איזו תרבות. לא חותרים למצוינות. פשוט מצוינים. בלי דלתא. בלי רבב. בלי טעויות.

שנים אחר כך, נזכרתי בסיפור הזה ובהתלהבות שלי. שנים שבהם נגבו מחירי הפרפקציוניזם.

אבל לפני כן.

פרפקציוניסט טיפוסי ער למחירי אסטרטגיית החתירה לשלמות. אנחנו מבינים שהמיקוד בתוצאה ובכיבוש הפסגה, מרעה עם הדרך. שההנאה רגעית ומתכלה. אנחנו מבינים שהדגש הוא על חצי הכוס הריקה, על הפער, על הדלתא, על מה שלא מאפשר שלמות. אנחנו ערים לכך שזה עושה את החיים פחות מהנים ומשביעי רצון.

ובכל זאת, פרפקציוניסטים הולכים עם תחושת גאוות יחידה. לא כי הם חושבים שהם מושלמים. חלילה!! הם הראשונים להכיר בחולשות ובפערים. אבל הם מרגישים בתוך תוכם שהם נאבקים בגרוע מכל! ומהו הגרוע מכל בעבור פרפקציוניסט מצוי? איזו מילה מעוררת אלרגיה קשה?

בינוניות!!

הכל, יספגו הפרפקציוניסטים, רק לא ליפול לבינוניות! רק לא להתפס שואפים לסטנדרט נמוך וחלבי.

לאחרונה, הבנתי משהו גדול. ממש. הבנתי שבלי משים השאיפה להיות הכי טובה! מצטיינת! הכי קרובה לשלמות! עם כמה שפחות טעויות ושברים- היא הדרך הבטוחה לבינוניות!!

הפרפקציוניזם מעצם טבעו מוליד בינוניות.

איך?

אם אני חייבת להיות הכי טובה, אז תמיד אפנה לזירות שבהם אקיים את המחויבות.

אלמד תואר שיש לי סיכוי להצטיין בו ואמנע מלימודים שאני עלולה לבטא בהם ממוצע 80 או 70 רחמנא לצלן.

אעבוד במקומות שבהם ברור שאהיה מספר אחת. לא אעז להכנס לזירות עם עוד טאלנטים שעלולים להתעלות.

אסטרטגיה פרפקציוניסטית לא רק מחבלת באושר, היא מכרסמת בניצוץ.

התוצאה?

אני נותרת במרחבים פחות מאתגרים

פחות מצמיחים

פחות מלמדים

בינוניים!! (עבורי).

Done is better than perfect

טבע צוקרברג. וכשרוצים לבטא חדשנות, יצירתיות, גאונות- אין אלא לוותר מראש וביודעין על מושלמות.

כל סטארפיסט יספר לנו שהוא מתעדף תנועה מהירה וחלקית על התבשלות איטית ומושלמת.

סינדרום הרף העליון משאיר אותנו במצוינות שלנו ומונע מאיתנו התנסויות באזורים נטולי וודאות, נטולי ביטחון להצטיינות, מאתגרים, מצמיחים, חדשניים, ממציאים.

לא נולדנו מושלמים. אם היינו- לא היינו מתפתחים. כי אין תנועה בשלמות. היא סופית.

ואין תגמול גדול יותר מחוויה של התפתחות. של צמיחה. של תנועה.

ואז אחרי שנים נזכרתי

שבאוניברסיטה בחוג אחר למדתי על עוד מחקר שקשור ביפן ובגרמניה. שתי תרבויות שנמצאו מאד דומות מבחינת מבנה המשפחה הנוקשה והיררכיה החברתית, ערכי ניקיון, סדר, דיוק.

ומה שמצא המחקר הוא את הקשר בין אלה לחרקירי. לפתרון סופי. כן כן לאכזריות



2. פשע הזריחה

מתברר שאנחנו ממש חוששים לזרוח.

אם נזרח - אולי נאפיל על אחרים? אולי יתרחקו מאיתנו? יקנאו? ינטשו?

אנחנו רוצים להרגיש שייכים, אהובים. זו מטרת העל שלנו.

ולטובתה, אנחנו מוכנים לצמצם את עצמנו. להיות קצת כמו כולם.

לדהות היטב בנוף.

ההצלחה לפעמים מפחידה מהכישלון.

לזרוח זה גם מרגיש קצת כמו להשוויץ לא?

אז אנחנו מצטנעים.

אלא שצניעות לא כרוכה בהצטנעות.

צניעות היא ההכרה שאני שוות ערך לכל אחד אחר. שיש בזריחה שלי כדי לתרום. שגם האחר מחזיק בפוטנציאל זריחה משל עצמו. וכשהוא יזרח - הוא יאיר באורו גם עלי.

או כמו שהיטיבה לתאר הסופרת מריאן ויליאמסון:

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

זה לא פשע לזרוח. זה לא פשע לבטא את טביעת האצבע הייחודית שלך.

יהיו אנשים שהזריחה שלך תסנוור אותם. אחרים (כנראה רבים יותר) ינהרו אחריה ויזכו להיתר פנימי לזרוח גם. כי יש מקום לכולם!




3. רווחים ומחיאות כפיים

אנחנו מרוויחים באזור המצוינות לא מעט. הרווחים מותירים אותנו כלואים.

אזור אי המיומנות שלנו (עבורי: החלפת גלגל) או אזור המיומנות שלנו (עבורי: בישול) לא כולאים אותנו ולא מתעתעים בנו.

אנחנו לא ממש (או ממש לא) מצליחים שם. לא מקבלים הכרה. לא זוכים לתשואות. גם לא לרווחים (כלכליים).

אבל באזור המצוינות שלנו.. אנחנו טובים. אפילו ממש. ואנחנו זוכים. בהכרה. בקידום או בתעודות. בכסף.

זה מרגיש לנו כמו הדבר האמיתי. התרגלנו לחשוב שאישור חיצוני - הוא האושר!

המקסימום שאפשר להגיע אליו.

אז מה הבעיה? למה לא להשאר שם?

כי יש שם מחירים. כואבים וחרישיים.

זה מצויין אבל לא מדוייק.

זה בסדר אבל משהו בפנים מרגיש שזה לא זה. אין תשוקה. אין בעירה. יש צריך. ויש הצלחה. וזה כולא.

אנחנו מספרים לעצמנו שככה זה בחיים. שאין מושלם. או שאנחנו בלתי מרוצים סתם. שאנחנו צריכים להוקיר תודה. שאנחנו במצב הרבה יותר טוב מרעבים באפריקה או מפליטים מסודן.

והכל נכון! רק שמבחוץ נוצץ, ומבפנים - מרגיש כמו כלא. זה כנראה כלוב של זהב.

אני נפגשת ומלווה אנשים שהגיעו לעמדות בכירות בתפקידים נחשקים. שיש להם זוגיות טובה וילדים מקסימים ובכל זאת, הם מדוכאים או חרדתיים. או שיש להם תחושת אדישות או תקיעות. הם מרגישים ליד. וזה מוזר. כי אין סיבה. יש להם הכל. את כל החבילה. לכאורה!

שיתוף אישי

שנים חייתי באזור המצוינות שלי

היה לי הכל

הצלחתי במושגי העולם הזה:

נסעתי לחו״ל. ניהלתי. השקעתי.

התקשחתי בקצוות,

ולא הרגשתי שמחה.

כשזזתי משם והתחלתי מסע, גיליתי את מושאי התשוקה והאש.

ולא. זה לא הופך את החיים לבלתי מאתגרים

והתשואות והרווחים- לוקח זמן עד שגם הם מגיעים

ואין וודאות

ויש מחירים לעזיבת המצויינות

ולא מעט ציניות

והרמת גבות

אבל הרווחים?

מי שחווה - יודע

תחושה של דיוק

של חוסר מאמץ

של הגעתי למקום שלי

של זה לא מרגיש כמו עבודה

אלא כמו מקור בלתי נדלה להטענה

של סקרנות אינסופית ורצון ללמוד בלי הפסקה

של יצירתיות שנובעת מעצמך

בפוריות אין קץ

בידיעה

בהזכרות

בנגיעה בגאונות!

תמונה חצויה.jpg

מאמנת אישית מוסמכת מכון אדלר
מאמנת יזמים ועסקים
מטפלת בנשימות מעגליות (ריברסינג)

מנחת הפודקאסט מעלה בטוב
0544-533064 

dana@danaregev.com

נושאי הבלוג:
פוסטים אחרונים:

© 2023 by Closet Confidential. Proudly created with Wix.com

כל הזכויות שמורות לדנה רגב