שיחה על מתבגרים

הלידה שלו תפסה אותי בשיא רגשנותי, נטולת כל שמץ של ציניות וקצת אמא מוגזמת. אמרתי משפטים כמו: יותר משאני שמחה בשבילו על שנולד לאנושות, אני שמחה בשביל האנושות שהוא נולד לתוכה.

מ ו ג ז מ ת.

ואיזה פלא הוא גדל להיות. פנומן. מדבר שוטף מגיל צעיר מאד, חכם נורא, מצחיק וכל כך חמוד, וגם כל כך שלי. שואל שאלות, משתף, שם עלי ראש, מתחבק איתי בכל בוקר במיטה ובכל ערב אחרי הסיפור.

והיו קשיים כאלה של קטנים שרק חיכיתי שייגמרו. השינה שהופרעה, התלות המוחלטת בנו שמגבילה את החופש שלנו, האינטנסיביות.

מתישהו, העיניים התחילו להתגלגל, הדלת להטרק, ואני הפכתי אובייקט מאד נחות בביתי שלי. כל הקיום שלי, שלנו, מגוחך. האופנה, הטעם במוסיקה, הדיעות.

אני לא נעלבת אמרתי לעצמי, אני שמחה שבבית שלי יש מספיק ביטחון לעבור את כל שלבי ההתפתחות במלואם כולל הנפרדות מאבא ואמא. כי איך יגבש זהות אם לא על בסיס שלילת הוריו? הטבע אמר את דברו, והילד שלי עושה צעדים בשדה המתבגרים.

It’s not about me

ובכל זאת, לפעמים הצעדים שלו עשו לי דמעות, ולא האלה של ההתרגשות.

ולפעמים גם מתגנבת מחשבה שנכון שהוא בגיל ההתבגרות אבל נראה שאצלנו זה חריג. אולי אצלנו זה לא רק גיל ההתבגרות? אולי זה הדבר הזה שגם אמא של נו.. איך קוראים לילד הזה, קים ג'ונג-און לא זיהתה בזמן?

אצל הילדים של החברים זה נשמע הרבה יותר רגוע. וגם אנחנו היינו בגיל ההתבגרות ובחיים לא העזנו ככה. אצלנו משהו עובר את הגבול. ואיזו שפה, איך המילים האלה הגיעו לבית שלנו?

מצד שני אולי לא כולם מציפים החוצה את מה שקורה בתוך הבית

ואולי גם לכל ילד יש טמפרמנט אחר ומופעים אחרים

ואולי אנחנו גם דור קצת מבולבל

ואולי טעינו פה פה ופה בחינוך שלנו

או שכל התשובות נכונות?

כשקראתי את משלנו של עינת נתן הרגשתי שהיא זבוב על קיר ביתי. ברמה של מצותת לנו ומצטטת אותנו בספר. איזו הקלה. אולי בכל זאת האנושות יכולה לנשום לרווחה.

אז לכבוד שנת הלימודים החדשה, אחרי שעטפתם ספרים, ניקיתם שולחנות כתיבה, כיבסתם ילקוטים ומילאתם קלמרים, קחו לכם שעה לחשוב עליכם, על ההורות שלכם: על הכאבים, הבלבול, חוסר האונים, הדאגה שלפעמים מתדפקת. וגם על הגאווה, על הכוונות שהן תמיד טובות, קחו לכם שעה מנרמלת ומזכירה ש"הכל בסדר" ושאתם "חמודה חמודה".