אנחנו רוצים לרצות. ומפחדים להפסיק לפחד. היינו רוצים  להמשיך להחזיק במוכר ובבטוח, וגם לזכות בחדש, בהרפתקה, בהתרגשות. אלא, שהתפתחות מבקשת לקחת סיכון אמיתי. קודם לשמוט את הבטחון המשמים, ורק אז ורק אולי ורק מתישהו לזכות בהגשמה מרהיבה. נדרשים גיבורים למסע הזה. התחשק לי לנסות לאתגר אותנו בפרק שישפוך אור על המעבר מפחד לאהבה. איך מתמירים פחד לרצון. איך מגדלים בכלל רצון. למה חשוב לכבד את הפחד. ומתי שווה להכנס לשדה המוקשים האישי שלנו.

הוא שם. בטוח ויציב וחמוד סך הכל, ומוכר במידה משעממת שמותאמת כנראה ליחסים ותיקים. אני עוצמת עיניים נבוכה מעט משום מה, וכשאני פוקחת אותן אני מופתעת לגלות אותו רוקד. הוא מפתיע אותי שוב כשהוא מוביל אותי בנחישות לחיבוק. חיבוק חזק ממש, שמבקש לאחד ביננו. הדינמיקה הגופנית ביננו חדשה לי  ״מי אתה?״ אני לא מפסיקה לשאול בלחש. ואני אוהבת את החדש הזה, שהיה שם תמיד בפנים, נחבא ומוגן. המילים חדשות לי. הוא נוסך בי בטחון. הוא לא מפסיק להתפעל ממני. אני מאמינה לו עכשיו, שהוא אוהב אותי ממש. אני א

הסכנה הכי גדולה שרבצה לפתחי הייתה בינוניות. הציון 70 רחמנא לצלן - לא פה ולא שם. לא "הכל ולא כלום". לא ידעתי את מה שלא ידעתי: שדפוס החשיבה שלי, והבחירות שנגזרות ממנו – בוראות בינוניות וודאית.  בשנים האחרונות אני סודקת באסטרטגיית חיי, מניעה אותי גם לאזורים פחות בטוחים, להסכים להיות פגיעה, לא מעובדת, סדוקה לעתים, ולזכות ביחסים אותנטיים בהרבה. אינטימיים למדי. להעז. לחמול עלי. לערסל. להיות בצד שלי. אני בכלל לא פרפקט בלא להיות פרפקט. היא מתגנבת כל הזמן, השאיפה למושלמות.

נפגשתי עם דרור גלוברמן לשיחה על הכאוס שאנחנו חיים בהווה, זה שלא מאפשר לנו לחזות את העתיד, שנע בין הזדמנויות מרגשות לעתיד מבהיל. החלפנו רעיונות, פרטנו על פחדים, ואולי גם הצענו אפשרות משחררת: הזמנה להכיר את עצמנו, את הרצון שלנו. להסכים לקבל את המציאות שמתהווה, לזוז מאזורי הנוחות שלנו, ולהתעגן למה שיש לנו עליו מידה של שליטה – לעצמנו.

את המוח שלנו פרופ' דן אריאלי מדמה ל"אולר עתיק" – הרבה תפקודים, יכולות בינוניות. אנחנו לא בנויים לסביבה הזאת. אנחנו מתאימים לסביבה חברתית קטנה, שאוכל לא זמין בה, שהיא נעדרת טכנולוגיה, שלא צריך לדאוג בה לפנסיה וגם לא לחשב ריבית דה-ריבית. כל ההטיות שלנו הגיוניות, אם מבינים את האקו סיסטם שהתעצבנו לתוכו (הפחד מנמר עולה על שמחת הארנבת הנצודה). ובתוך המציאות הזו – שבה אנחנו מהלכים עם מוח עתיק וסביבה לא מותאמת – כולנו לכודים. סביבה ש"גדולה" עלינו ומוח שעושה טעויות של "אולרים".