אף פעם לא אהבתי את הביטוי "אחד צוחק בדרך לבנק והשני בוכה" ותמיד הרגשתי נורא כשסיפרו לי שבשביל לעשות עסקים צריך לשייף חרבות, ככה זה - נלחמים. תמיד העדפתי את השלום, תמיד האמנתי בו כאסטרטגיה ההשרדותית הטובה ביותר. אני מאמינה שדווקא תנועה נטולת התנגדות בשיתופי פעולה ובנועם - עשויה להביא אותנו לתוצאות המשמעותיות ביותר. רונן גפני המציא משחק שמשנה את חוקי העסקים, וכתב ספר על היזמים החדשים. נפגשנו לשיחה משמעותית על אלטרנטיבה תודעתית למלחמות ולתחרות. היה מוי כיף

כבר הרבה זמן שאני מנהלת רומן עם חקר עתידים. לאן העולם הזה הולך, כלומר רץ? הקריספר שעושה עריכות גנטיות, הרובוטים שנולדים כדי להשאר, הרפואה שתכנס ליומיום שלנו בניטור עצמי, החלל שיתקרב. איך שורדים בעולם שקצב השינוי בו אקספוסנציאלי? איך עומדים בקצב ולא משתרכים מאחור? לא נשכחים לבד? אהה מומנט. הבנתי למה זנחתי לרגע את חקר האושר ופניתי לחקר העתיד.

אני דנה רגב ואני מאמנת יזמים, מנהיגים ובעלי עסקים להשבחת הביצועים ולצמיחה. אני מלווה מנכ"לים ובכירים לסלול דרך מדויקת להביא לצמיחה ולגדול כמנהיגים משפיעים בעולם החדש. מנהיגות מובחנת מניהול והיא נדרשת כמיומנות בעולם שמשתנה בקצב אקספוסנציאלי. עלינו להבין מה ה- Y שלנו, במה אנחנו טובים, וכיצד לעודד אחרים להכיר בחוזקותיהם ולבטא את כישוריהם בארגון. אבל מנהיגות היא מאתגרת (כמו שהפליא לתאר אפלטון במשל המערה). היא מלווה בבדידות, בחוסר וודאות ובסטרס

שיטת "הלינה המשותפת" בקיבוצים היא יחידה בעולם, והיא אתגרה פרדיגמה אנושית יציבה ומבוססת בפרדיגמה חדשה. לפעמים תרבות מכניעה אינסטינקטים, מסרסת את טבע הדברים. אבל גם "אם יש שיטה אחת, לא הייתה אמא אחת" כמו שאמרה אוריין. מרגע שנולדים ילדם לעולם שאלת טובתם היא השאלה הראשונה במעלה. ומה עם טובת אמם? מה היא צריכה? איכשהו, הדיון הזה נעדר מסדר היום.

העבודה היא חלק מחיינו. לעתים היא שוחקת ומתישה, גובה מחירים מתפקידים אחרים בחיינו - ההורי, הזוגי, החברי, ההתפתחותי. אבל היא גם מרחב לבטא בו יצירתיות, לספק ערך ותרומה ולהרגיש בעלי ערך ומועילים. עבודה היא האמצעי להשרדות אבל גם להגשמה. עולם העבודה עובר שינוי מהותי. וביום חמישי נעלה פרק על מגמות עתידיות בעולם העבודה. הפעם, באמצעות הסיפורים האישיים שלי ושל נירית כהן

גדלתי בבית של אבא עצמאי. אז רוב הלמידה שלי בנושא כסף נחה על תפישות עולם, פרדיגמות, שמכתיבות פרואקטיביות, שאילת שאלות ולקחת אחריות. רק שלא לכולם היה בסיס כזה, ולא לימדו אותנו כלום על כסף. למה לא לשלם בקרדיט (מבחינתי, לעולם!)? איזה כוח מיקוח יש לנו מול הבנק? מה אנחנו יכולים לעשות באמצעות יצירת סדר בעולמנו הכספי? ואיך להתמודד עם כסף בשלום (ולא בהתעלמות וברתיעה)?

בשנה האחרונה, אני מנסה ללמוד על כסף במובניו הרחבים, במאקרו. אני מופתעת. האם אנחנו חיים בשוק חופשי כמו שסיפרו לנו? האם המדיניות הכלכלית מותווית על ידי הריבון באמצעות נבחריו? מהם כללי המשחק? את מי הם משרתים? ומעל הכל - האם יש אלטרנטיבה? "חקר ההיסטוריה של הדעות הוא תנאי מקדים לשחרור התודעה" אמר הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס אז בפרק הזה, חנן שטיינהרט, כתב גלובס, יזם ומחבר הספר A brief History of Money, עוזר לי להלך במנהרת הזמן של האנושות מאז המצאת הכסף ועד היום.

אנחנו חיים בעולם משובש. כזה שמכיל הפרעות בקצב גובר והולך, ומקשה עלינו להתנבא. השינוי הוא הקבוע היחיד בחיינו כבר הרבה זמן, ועכשיו עם הקורונה, אי הוודאות גדלה. ברור לרובנו שהעולם שאנחנו מכירים כבר אבד ושהעולם שנחזור אליו כבר לא ייראה אותו דבר. אבל איך הוא ייראה? אילו מגמות האיצה הקורונה? היא לא קוראת בקפה, אין לה כדור בדולח והיא כן עתידנית עסקית

אולי לא כולנו נולדנו יפים באותה מידה. כנראה שיש דבר כזה יופי אובייקטיבי. גם לא נולדנו עם יכולת מתמטית שווה או כישרון זהה לאמנות או פוטנציאל ריקוד זהה. ובכל זאת, יש בלרינות ויש רקדני היפ הופ, יש ריקוד לטיני ויש ואלס, יש ג'אז ויש... טוב, הבנתם את הנקודה. יש מקום למגוון. אז למה כשמדובר במה שנחשב ליפה, יש רק מידה אחת ראויה (34)? למה כשמדובר ביופי שלנו, המידה הראויה כרוכה בפגיעה בטבעו של הגוף? למה מרטשים ומצרים מידותיהם של דוגמניות שכן עונות לאידיאל היופי? ומה ההשלכות של כל זה עלינו? על ילדינו?

ימי הקורונה מכילים בתוכם את כל המרכיבים לרגשות קיצוניים. הוודאות נשמטה, השגרה הופרה, הרגלים חדשים הפציעו במציאות חיינו. למדנו לעשות מהלימון לימונדה, להסתכל על הצד החיובי של הדברים, אבל לפעמים הם מבליחים - הפחד והדאגה, התסכול או הגעגוע. וזה הכי נורמלי וטבעי. בשיחה עם הפסיכותרפיסטית הילה שלזינגר שוחחנו על רגשותינו הלא זוהרים ועל חשיבותם בחיינו