למה אנחנו ממהרים? עם עמית נויפלד
מה הקשר בין פאסט-פוד, שעות עבודה מרובות, צרכנות אובססיבית ורדיפה אחרי אטרקציות בחו"ל?
למה אנחנו ממהרים? למה אנחנו לא מסתפקים?
גילוי נאות: אני נולדתי להתמהר, להספיק המון, לסמן עוד ועוד ויאים בצ'ק ליסטים אינסופים.
הרגשתי שניצחתי את המערכת. אני חיה ביום אחד- שלושה ימים לפחות של אדם ממוצע. מנהלת את הזמן ביעילות, ישנה מעט, עושה כמה דברים במקביל ורצה.
הרווחתי המון על הריצה, על ההספק ועל המהירות - תשואות, הישגים, תחושת מסוגלות.
רק שהמחירים נערמו, ומתברר שיותר ברצפים מסוימים, גורר פחות באחרים.
פחות נשמתי, פחות נכחתי, פחות אפשרתי להזדמנויות לחדור לתוך הגאנט המתוכנן לעילא.
ו.. הייתי יותר לחוצה, ופחות מאושרת.
הייתי כל הזמן ברגע הבא. וכשהוא הגיע, זנחתי אותו לטובת זה שאחריו.
לא הבנתי מה זה "להיות" ? מה זה "להתבונן"? יש דברים לעשות? עושים, לא מתבוננים..
עד ש...
כשלמדתי לעצור, לנשום, להתבונן, דברים הפכו פשוטים יותר ומהנים הרבה יותר.
כשנתקלתי בספר של עמית נויפלד, היסטוריה של המהירות, קראתי אותו בלהט. נויפלד מדגים את סממני ההתמהרות ואת מחיריה בתחומים שונים: מזון, עבודה, רפואה, צרכנות ועוד. אחר כך, הוא מסביר מהו הזרע ההיסטורי-פילוסופי, שהביא את האנושות לנקודה הזו. ואז, הוא פורט את מה שיכול הפרט לעשות על מנת להחיל שינויים מהותיים בחייו שלו. לטובת ההנאה. מתוך בחירה.
עמית נויפלד לא יצא מהגריד. הוא לגמרי בתוך הקווים. חי בעיר. עובד כמו כולנו. מנהל זוגיות. הוא פשוט עצר לשאול ואז בחר. הוא החזיר שפיות לחייו, פשטות והנאה. הוא לא עזב את הגריד, אבל הוא כן נטש את המירוץ לעבר נראות מזויפת וסמלי סטטוס מצליחניים.
חזרה אלי, עדיין נוטה להתמהר, מועדת לדפוסי רצון להספיק, לעשות עוד ובמקביל, אבל גם שמה לב לתמורות - לעצירות מודעות, למדיטציות ונשימות, למנוע אחר פנימי של תשוקה ולא מתוך "מה יגידו" ו"איך זה נראה או נשמע".
נהניתי מכל דקה בשיחה הזו, מה שהוביל לעוד דקות רבות אחרי שהמיקרופונים נכבו. מקווה שתתנו לזמן ההאזנה להתמתח בהנאה!
