זמן קריאה 2 דקות

לב של קרח

אחרי 40 שנות קיום, ויציאה מתקיעות לתשוקה, שיניתי המון. מקצוע. נסיבות חיים. תפישה. ואחת התובנות שלי הייתה שתמיד אני רוצה ללמוד משהו חדש. ברקע. משהו שימתח לי קצת את אזור הנוחות. או אולי הרבה. שיעשיר אותי מקצועית או אולי אישית ונקודתית.

התלבטתי באביב האחרון באשר לקורס הבא. ולבסוף נפל הפור, נלקחה החלטה. ונרשמתי לקורס "יוצאים לאור" של איריס יוגב וגלית אקרמן-ברש לכתיבת הרצאה.

קורס קצר. בן חודש ימים. שלא השאיר טיפת מקום לחיים (גלית ואיריס עדיין חייבות לי יותר משבוע של לילות לבנים). כשהתחלנו, נעתי בין תחושת אין לי אף סיפור לספר על עצמי. לבין יש לי שמונים אלף סיפורים.

בסוף, נולדה הרצאה. נמצאה תמה - לב של קרח

היא נולדה מתוך תמה אחת, שהיא חוט דקיק שקוף שמלווה את חיי. לכאורה ברקע, לכאורה בלתי משמעותי, אבל היה שווה להדליק עליו זרקור. לשפוך קצת אור. להגיד את זה בקול:

אני נתפשת כקרה. כמנוכרת. כמתנשאת. כאסופה. "לב של קרח".

ופאק, בפנים אני לוהטת, חמה, סופר מעורבת רגשית.

איך לעזאזל זה קרה?

לקח לי זמן לפענח את המוטיב הזה בחיי.

ההרצאה נכתבה. היא סיפור קטן. על ילדה שגדלה בתלם. הצטיינה תמיד. עשתה את מה שצריך. זכתה להכרה על התנהגות שכלית טיפוסית - של ניתוח ותכנון, של התעלות ואיפוק, של הליכה אחרי ה"נכון" הסטטיסטי וה"צריך" ההישרדותי. אבל שומדבר בי לא פעל מתוך ה"לבבי". והגוף שלי התאים את עצמו לדין השליט הרודן, והפך לנוקשה ואסוף, מוחזק ומוגן.

התקשורת שלנו היא בעיקרה בלתי מילולית. ואנחנו, בלי מודע, סומכים על מה שאנחנו תופשים בחושינו האחרים (ולא רק משמיעה של מילים). אז אנשים, שלא מכירים אותי לעומק, ראו לי את האסופה והמוחזקת, וגזרו מסקנות בהתאם, וככה יצא ששילמתי מחירים לפעמים בלי שהייתי ערה.

עד שנכנסתי ל"חדר". שלושה ימים. סדנת נשימות. שמזניחה את המיינד ומאפשרת רק לגוף ולשכל להיות. נשמתי. נשמתי הרבה. נשמתי בכמויות. התחברתי לתוכי. לגרעין פנימי מזוקק. למקור ההווייתי שלי, שמבקש שקט, ואהבה. שמבקש להתאחד. שמבקש שלום על פני מלחמה. שמבקש להיות מקובל על עצמו ככה סתם, בלי ציונים, "קבלות" והוכחות. מקום שמבקש. פשוט להיות. בהרצאה "לב של קרח" עולה תמונה שנותנת במה למחירים של מי שחי לפי החוקים, עושה מה שצריך, מה שנכון, זוכה להצלחות בדמות תארים וקריירה, רץ קדימה ולא חי את הרגע. וגם - הצגה מילולית לטכניקה שהמילים לא יכולות לה, ובכל זאת.