מה קורונה?

לא התכוונתי להיות מושפעת מהנגיפה המלכותית הזו, התכוונתי להמשיך לחיות את חיי, לא להכנע לבהלה.

משק כנפי נגיף מסין... וכאוס, אתם יודעים.

כשהכל התחיל, התעלמתי בנונשלנטיות, המשכתי כרגיל.

ניסיונות האדם לנגף נגיף, נראו לי מגוחכים. יומרות אומניפוטנטיות.

הניטור של מניין הנדבקים, הקשקשת התקשורתית, המידע הסותר של מומחים מצדיו השונים של המתרס - הכל עבד לשימור האדישות שלי.

מסרבת לנוע מתוך פחד. מסרבת להבהל.

רוצים לאיים עלי? תבודדו אותי.

מזל קשת, מכורה לחופש, למרחבים. קלסטרופובית עם הוכחות.

אז, בודדו אותי.

ובינתיים? השד לא נורא כל כך. לא מתנגדת למציאות ומנסה להבין מה במשבר הזה טומן בחובו הזדמנות.

כבר הרבה זמן נדמה לי שהאנושות חוטאת בחטא ההיבריס (הגאווה).

אנושות שתופשת עצמה כאלוהות בוראת, עליונה על יתר צורות החיים, אנושות מתנשאת, שהפנתה גב לטבע שהיא חלק ממנו, לחיים שסביבה, שהפנתה גב לעצמה, לצאצאיה.

לא ביטאתי את התפישה הזו כי היא מתריסה, כי היא עלולה להשמע ניו אייג'ית, כי תפישה שמצביעה על מה לא, בלי להציע דרך קונקרטית אלטרנטיבית - פסולה בעיני.

אבל זה לא סוד. וכולנו מתחילים להתעורר למציאות הזו, שמשהו חייב להשתנות ומוטב מהר.

אנחנו אוכלים אוכל מעובד גם כשהוא לא, כי חומרי הגלם שלנו מרוססים, מוזרקי אנטיביוטיקה או מופצצי הורמונים. האוכל שלנו הוא תוצר של סבל והתעללות.

האוכל שלנו אחיד ולא מגוון, נטול ערכים תזונתיים ומעדיף מקסום כלכלי ליצרניו.

אנחנו קניינים מכורים שמקבלים מנת דופמין בכל ״הוספה לסל הקניות״ וממשיכים למנה הבאה. אנחנו מכורים למסכים, לתמונות של אחרים, לפיד אינסופי, להודעה הבאה, ומוסחים מהצרכים המהותיים שלנו.

אנחנו תופשים את עצמנו כבעלי התפקיד שאנחנו- בג׳וב טייטל שלנו.

אנחנו עובדים המון שעות. חונקים את המוח. מוותרים על זהויות אחרות שלנו- ההורים שאנחנו, בני הזוג, היצורים החברותיים.

אנחנו פחות מדי בטבע. הסטינג שבו אנחנו אמורים להתקיים, לזכות בשמש, באוויר, בסינרגיה עם יתר החיים.

החינוך שקיבלנו ושאנחנו מעניקים, מסרס את יצר הלמידה והסקרנות הטבעי שלנו ושל ילדינו, והופך למידה למטלה משעממת וחסרת מעוף.

אנחנו רודים בגופנו.

העולם שלנו תחרותי. תחרות שמפרידה ביננו ומנכרת, ומזינה השוואה, קנאה, זלזול והמנעות.

אנחנו לא יפים בעיני עצמנו. כי אנחנו שמנים מדי, זקנים מדי, רופסים מדי, מתולתלים מדי, גבוהים מדי או נמוכים מדי. ויש רק מידה אחת ראויה. והיא לא מושגת אבל מוצגת לראווה בכל קרן רחוב, שלט חוצות. אנחנו רואים אימאג'ים של אנשים מושלמים.

והכל מתנקז לכדי זה ש - אנחנו חיים בתוך קפיטליזם. מהזן החזירי.

אנחנו בדיכאון. אנחנו בחרדה.

ויש לנו הכל בעצם. ואפילו אין אף טורף בסביבה.

אין טורף. יש נגיפה.

ואולי העולם? יש בו תבונה אימננטית. והוא מאזן את עצמו. מבקש לנקות, להשקיט, להאט, לעצור ולבחור.

משק נגיפה מלכותית בסין... ואתם יודעים, כאוס עולמי.

ואולי זו הזדמנות לסדר חדש?

וכן, השינוי הזה, כמו כל שינוי יכאב!

כי שינויים עוקבים כאבים וגובים מחירים, אבל מעבר לאופק

אולי יש כאן הזדמנות לתיקון? לעידון?

אז בודדו אותנו. וכמו אמרו:

חשבת שאין לך זמן לבשל בריא? הנה.. יש לך

הרגשת לבד? הנה, את מבודדת וזו הזדמנות לביחד משמעותי.

לא אהבת את הראי? עכשיו, אין לך היכן להראות. את בטרמינג ונעלי בית, אין צורך במראות.

והקניות? אין צורך. לא בבגדים ולא בחפצים. לא בתיקים ולא בנרות ריחניים. יש פה הכל ואין פיתוי ועוד מעט (וכבר) מיתון.

והנה הילדים- הם חופשיים ממערכת. מוזמנים ללמוד ולהסתקרן, להשתעמם ולגלות בתוכם עולם. בעצמם.

והעבודה? היא חשובה! מספקת משמעות, מייצרת ערך ותרומה. רק שהיא פחתה. וההאטה הזו מאפשרת מנוחה.

כולנו שווים אל מול הקורונה. היא היחידה שלא מפלה. לא מבחינה בין דתות ולאומים, צבע עור ומצב העו״ש. היא לא רואה בעיניים.

נגיפה מלכותית אחת עצרה את העולם, שמבקש לנגף אותה מתוכו. ואני חושבת שאולי הקורונה היא לא המחלה אלא התרופה. אולי מאחורי הבלבול והכאוס מסתתרת התחלה חדשה. הזדמנות.

אולי הקורונה מזקקת לנו אמת נצחית - אף פעם לא באמת החזקנו בוודאות וגם לא בשליטה.

וודאות ושליטה הן פיקציה, הן חטא הגאווה.

ובכל זאת אנחנו חופשיים לבחור.

לבחור אם לדאוג או אם להשפיע

לבחור אם להתייאש או למנף

לבחור אם לוותר ולהרים ידיים או לגלות יצירתיות

לבחור אם לבד או אם ביחד

לבחור אם כשכל זה ייגמר - נשחזר הכל שוב? או שאולי ננפה ונמיין - נחליט מה בשם פנים ואופן לא ימשיך איתנו, ומה דווקא ממש כן.

מה אתם מבקשים לשמר בחייכם השגרתיים? ומה מצאתם דווקא בשבירת השגרה והיציאה מהאוטומט - שהייתם רוצים להמשיך להנכיח?

ובתקופה זו, אני קוראת לעצמי (וגם לכם) - בואו נגלה קהילתיות לא רק בפייסבוק. בואו נעזור לעסקים קטנים ובינוניים ונעדיף לרכוש את הירקן, באטליז. בואו נתמוך בחנויות קטנות ומקומיות ולא בשופינג בעלי אקספרס או באמזון. במעצבי אופנה מקומיים. בסוכנויות נסיעות קטנות.

זה יחזור אלינו.

מצרפת את הכתבה עם העתידן דוד פסיג שמדבר על הקורונה, על תחזיותיו וגם על חשיבות הקהילה בהתמודדות. זה הזמן להצטרף לקהילה שלנו. הקהילה שמעלה בטוב

זה זמן טוב לצרף אנשים לקהלה שלנו 🙏