- זמן קריאה 1 דקות

על נשימה ונמרים מודרניים

נשימה.

אתמול קיימנו סדנה נושמת.

עצרנו את השאון החיצוני. את העולם. התמקדנו בגוף.

Body O'clock

כשאנחנו נושמים באופן מחובר, אנחנו מוצפים בתחושות פיזיות. שקיעה או ריחוף. כיווץ או שחרור. את התחושות אנחנו מתרגמים למילים.

מילים בעלות חשיבות עליונה. הן מלמדות על הסיפור האישי שלנו. הן אותנטיות. bodily language

היא סיפרה שהיא הרגישה שהיא שוקעת. ואחר כך, בהמשך אמרה ש"היו עלי משקולות" וזה הרגיש לה שהיא "כבדה".

מה בחיים שלי מכביד עלי? מהן המשקולות שלי? למה אני כבולה? מה זה שירת בחיי ומשרת עד היום? וממה אפשר להפרד? או למנן?

כשנולדנו, הנשימה שלנו היתה מחוברת (שאיפה, נשיפה בלי פאוזות) לבית החזה ולבטן.

התבגרנו.

נתקלנו בטורף? Freeze (או fly או fight). אני לא כאן. אני מת. חכם כל כך אבולוציונית. כשאנחנו מפסיקים לנשום, אנחנו מרגישים פחות. הגוף עובר למצב השרדות (שומר על מרכז הגוף על חשבון הפריפריה, למשל).

אבל מה קורה אם כל יום אנחנו פוגשים נמרים? כל יום אנחנו מפסיקים קצת לנשום? מרגישים פחות? עוברים למוד השרדותי?

מה קורה אם כשאני מחוברת פחות לגופי או לרגשותיי, אני גם שמחה פחות? אוהבת פחות? מתרגשת פחות?

מייל מהעבודה. טלפון מהגן של הילדה. ריב עם הבן זוג. מינוס בבנק. אהלן אהלן, טורפי העידן המודרני!

ושלא כמו בטבע, הם אורבים לנו בתדירות גבוהה. יומיומית.

אז איך אני נושמת? רק לבטן? או רק לבית החזה? נשימות רדודות? עמוקות?

דפוס הנשימה משקף את דפוס חיינו.

נשימה מודעת, מאולצת מאפשרת לנו לעקוף אוטומטים ולהתמודד עם אזורי העיוורון שלנו, להרחיב את נקודת המבט שלנו, להתחבר לרצון הפנימי שלנו.

מפגש נשימה הבא: https://www.danaregev.com/single-post/rebirthing אתם באים? 🦋