מה אמהות צריכות? עם אוריין צ'אפלין

הריון אורך 40 שבועות. בשבוע 6 הבנתי את הקטע. הייתי בשלה ללדת. רק שלטבע יש חוקים משלו. ההריון התפתח. וגם אני התפתחתי איתו. מלפניי, מאחוריי, מצדדיי. כמו במחבואים. רק בלי יכולת להסתתר.

בימים ההם הטבע היה מבחינתי מקום שמדי פעם מטיילים בו, מצטלמים בו. שום קשר ביני ובינו לא נרשם עד כה. טבע הוא נחות. מלכלך. לא מודרני בכלל. הערצתי את הקדמה, הטכנולוגיה, ההמצאות, ההתעלות מעל הטבע, העל-אנושי, המודרני.

והטבע הזה של הבאת ילד (מודרני ומתקדם) לעולם, תפס אותי בבחילות קשות.

בהתחלה האשמתי את האלוהים או הטבע או היקום או מה שזה לא יהיה שאחראי לטכנולוגיה הפרימיטיבית הזו.

יש טכנולוגיה אחרת פור גוד סייק. תרנגולות. הן מטילות ודוגרות. הייתי מוכנה להטיל. הייתי מוכנה לדגור. רק לא הסרט אימה הזה, סטייל הנוסע השמיני.

אחר כך האשמתי את הגניקולוגים. אם היו אלה גניקולוגיות שנושאות בדומיננטיות במקצוע, מזמן היה מוקם רחם חיצוני עם הזנה ותנאי מחייה מדומים לרחם אמיתי. ואני? הייתי מוכנה להיות הריונית סופר מסורה. לבוא אחת לשבוע למעבדת הרחמים המלאכותיים, לעקוב, לצלם, ללחוש מילים טובות. בכיף. למה לא?

ואז הגיעה ההיא שלימדה אותי ללדת בקורס הכנה ללידה. והיא אמרה לי שהוא יוולד כשארצה ללדת. הציעה שאכתוב תאריך ביומן ואתכונן לתאריך.

כתבתי ״לידה״ ביום שסימן את שבוע 38 פלוס אפס. הכנתי תיק. הכל. ו.. זה לא הסתייע. העניין הזה עם הרצון והכוונה עשה לי עוד שיעור בשליטה (כלומר בחוסר).

אז במקום זה ילדתי בשבוע 41 פלוס חמש. כלומר יום לפני שכבר חלאס, ההתנחלות מתפנה.

ואז הוא נולד.

והרגע הזה. והרגעים שבאו אחריו. צלצול ראשון מהטבע. אהבה מיידית. התפעלות שמיימית. וכלום לא מעניין חוץ ממנו.

לקחו אותו לבדיקות. ואותי (משותקת זמנית אפידורלית) הסיעו למיטה במחלקה. ואני מחכה והוא לא בא. מצלצלת לאחיות שואלת מתי יחזירו לי את התינוק שלי. והן מבטיחות שבקרוב ו״ששששששש תשני עכשיו״. ואני לא נרדמת. אני חיה קרועה שהרגע ילדה את התינוק שלה, שנלקח.

הטבע הוא טבע. עוצמתי וחד משמעי.

אלה היו רק שעות ספורות. עינוי.

בבוקר התאחדנו, והפכנו ליחידת אם-תינוק, כמו שהמשיג הפסיכואנליטיקאי וויניקוט.

הוא ואני. אני והוא.

לקחו לי עוד כמה שנים, להתאהב בטבע הדברים. להבין את מחירי עזיבת הטבע, ההתעלות, ההסתגפות, ההתנזרות, הרודנות, ההפרדות, ההתנכרות. לקחו לי כמה שנים להבין שהטוב הוא הטבעי. הפשוט. המחובר. המאוחד.

אמהות היא הבסיס הביולוגי. כולנו נולדנו מרחמה של אמא אחת. האמא שלנו.

אמהות היא השייכות הראשונית. הביטחון. העוגן ההשרדותי.

אמהות טובה דיה היא מזינה ומכילה ושומרת, אבל גם מאפשרת וסומכת ולעתים קצת מתרחקת.

אמהות. אחד הנושאים. מהרגע שאנחנו הופכות אמהות, החיים משתנים. הפרופורציות. חלוקת משאב הזמן. המשמעות. העייפות. העצמאות. העצמיות.

מהרגע שאנחנו הופכות אמהות, טובת הילד הופכת לחשובה, למהות.

ומה עם טובת האמא? מה אנחנו צריכות? לרכישת הספר ארבע שעות ביום מאת אוריין צ'אפלין ל

לס