איך מווסתים את הסטרס הכרוני שלנו?

אמיגדלה vs קורטקס קדם מצחי

סיפור מחשמל

אחד הפרדוקסים של העת הזו קשורה בעובדה שלאנושות מעולם לא היה בטוח יותר. השרדותית וויז. אנחנו חיים תחת קורת גג, נהנים משפע של מזון, מחיי נוחות, ובכל זאת אנחנו חווים חרדה, דכדוך דיכאון, אולי יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה.

איך זה מסתדר?

שרדנו בזכות מערכת מוחית מתוחכמת שמחווטת לזהות סכנות, להיות דרוכה תמיד, לתעדף התראת שווא על פני תוצאה עגומה.

ההגנה והביטחון וההשרדות לפני הכל.

נניח שאת מזהה נמר בסביבה?

את יוצאת מאיזון. הגוף שלך נכנס לסטרס.

הוא מתקצב חשמל לאמיגדלה, והיא מפקדת על מערכת ההשרדות ועל יצירת הלימה גופנית לאסטרטגיית הבריחה שלך.

הנשימות שלך יהפכו מהירות ורדודות.

משק הסוכרים יותאם, גלוקוז יופרש, ויועבר לשרירים.

לחץ הדם יעלה ל- 180 על 120.

Run Lola Run!!

את נוטשת את האחר כך, ועושה הכל כדי שיהיה אחר כך.

את שורדת!

הגיוני.

אבל מה קורה אם את בסטרס שלושים שנה?

מה קורה אם אתה מכבה שריפות כל חייך?

מגיפת סוכרת.

מחלות לבביות

מחלות במערכת העיכול

מערכת חסון מוחלשת

דכדוך, דיכאון, חרדה

יש מחירים למלחמה ארוכה.

נמרים אולי לא חיים ביננו, אבל בעת הזו אנחנו מתמודדים עם נמרים פסיכולוגיים באופן יומיומי:

המשכנתא, הסגר, המשימות שלא הספקנו, טלפון מהמורה, עמידה מול קהל, ועוד המון רגעים יומיומיים שמדליקים את אזור הפחד ומייצרים סטרס.

יש דרך לווסת את עצמנו. להזכיר לנו שאלה לא נמרים אמיתיים, אלה נמרים של נייר. יש דרך לתקצב את החשמל במוח. לכבות שלטר במקום אחד ולהדליק באחר.

השיחה עם אפרת שמר הייתה משמעותית ומרתקת. היא מייסדת שותפה בבית ספר NLP פלוס ללימודי נלפ, שיטה שעושה האקינג למוח שלנו, ודרכים לקידוד מחדש של הפרוגרמינג האוטומטי.