נועה תנוע

היא באה לסשן נשימות.

היא אשתו של ואמא של ועובדת ב.. והיא אשת עשייה שמאמינה שחייבים להיות בתנועה. כל הזמן. לעשות ולעשות. הישרדות.

מיד כשהתחילה לנשום אמרה לי שהיא לא מצליחה להתחבר. כלום לא קורה.

"למה בחיים שלך את לא מצליחה להתחבר?" החזרתי לה בשאלה.

"לאמת". היא השיבה. "לאומץ. לרצון שלי".

הקשבתי, ואמרתי לה שתמשיך לנשום.

היא התחברה מהר מאד. "נעלמה" מהחדר והייתה במקום אחר.. קשה להסביר את זה. אבל, זה מה שקורה... לא נרדמים וגם לא נוכחים במציאות.. משייטים באיזה יקום פנימי עצמאי. צפים.

אפשר לראות את זה בגוף כשזה קורה.

אחרי שנגמר והאור הודלק והשירים הפכו מלודיים. היא התקשתה להחזיר את עצמה לחדר. רצתה עוד קצת מהמקום הפנימי הזה. המחבר. המזוקק.

היא סיפרה לי שהרגישה מלאת כוח. מלאת אומץ. לעשות. לרצות. לחלום. לחשוק. להרוויח.

נפל לה אסימון. "נכון שבהתחלה הרגשתי שלא הצלחתי להתחבר?" היא נזכרה, "אז המשכתי לנשום ודברים קרו. חייבים להיות בתנועה. לעשות. להמשיך. ודברים קורים".

"ומה אם לא היית עושה?" אתגרתי "דברים לא היו קורים?"

"מה אם לא היית מתאמצת? היית מפסיקה לנשום?"

בכל מקרה דברים קורים.. תעשו לא תעשו. הנהרות יזרמו. הכוכב שלנו יסתובב סביב אותה השמש שנדמה שזורחת ושוקעת. הנשימה תינשם. ככה זה.

בלי מאמץ.

דברים קורים כל הזמן. גם במנוחה. גם שנדמה ששחררנו.

אפשר להמשיך לעשות. אפשר להמשיך להתאמץ. לפעמים צריך. אבל לפעמים הדברים המשמעותיים באמת קורים דווקא כשמרפים..